ואם משטר נשיאותי יחזיר שטחים?
אם חלילה יעבור החוק של ליברמן, מקהלת התומכים מימין עלולה להיות הראשונה שתתגעגע לאיזונים ולבלמים
יש משהו משונה בשיטות בחירות: קשה מאוד לנחש לאלו תוצאות הן יובילו. לא פעם מי שמעלה אותן הופך לקורבנן, אף שנדמה לו, בשלב ההצעה, שזהו הפטנט המוצלח ביותר עבורו להיבחר. בדרך כלל עטופה ההצעה בהסברים קונסטיטוציוניים ופרלמנטריים ודמוקרטיים, אך מה שעומד מאחריהן הוא תקווה של המציע כי כך יוכל להגיע למטרה הפוליטית שלו.
בראשית שנות התשעים תמך שמעון פרס בהתלהבות ברעיון הבחירה הישירה לראשות הממשלה. אני ראיתי בכך טעות קשה, שתדרדר את המערכת הפוליטית שלנו. ואז סיפר לי את סיפורו של פרנסואה מיטראן. מיטראן, שנבחר לתפקידו ב-1981, אמר לפרס כי לעולם לא היה נבחר לנשיא צרפת אלמלא הצליח שארל דה-גול, יריבו הגדול, לשנות את החוקה ולהביא לבחירה ישירה של הנשיא על-ידי העם. מיטראן עמד בראש מפלגת שמאל קטנה, שלא היה לה שום סיכוי להפוך את מי שעמד בראשה למנהיג צרפת. אבל מרגע שהבחירות הפכו אישיות, נוצר בשמאל אינטרס להתאחד מאחרי מועמד מוכר ובעל השפעה, ורבים בצרפת, שלא היו מצביעים לעולם בעד מפלגת השמאל הקטנה של מיטראן, היו מוכנים להצביע בעדו כנשיא, בגלל אישיותו.
פרס חשב שמפלגת העבודה לא תוכל להגיע לשלטון באמצעות בחירות פרלמנטריות, בעיקר משום שהחרדים והערבים לא יצביעו בעדה, ולליכוד יהיה תמיד קל יותר להקים קואליציה עם הדתיים והחרדים. לעומת זאת, חשב, אם מועמד מפלגת העבודה יהיה אדם המקובל על הערבים והחרדים, הם יפצלו את הצבעתם, יתמכו בו לראשות הממשלה, וימשיכו להצביע, בפתק השני, עבור מפלגותיהם המגזריות.
בבחירות הישירות הראשונות לראשות הממשלה התייצבו שני אישים שתמכו בשינוי השיטה. היו אלה שמעון פרס, שהוביל את מפלגתו לתמיכה בשיטה זו, ובנימין נתניהו - שהפר את המשמעת הסיעתית, היה היחיד בליכוד שתמך בה, והעניק לה את הרוב לו היא נזקקה בהצבעה על החוק בכנסת. לאחר שפרס הפסיד לנתניהו בשברי אחוז, הוא נטש את תמיכתו בבחירה הישירה והצטרף לשדולה שתמכה בחוק שעוזי לנדאו ואנוכי הבאנו לכנסת, ועיקרו - ביטולה. ביחד, אנשי ימין ושמאל, הצלחנו להעביר את החוק בכל הקריאות, עד שהעברנו את רוע הגזירה בראשית 2001, בעזרת אריאל שרון, שנבחר לראשות הממשלה.
יש היום בימין התלהבות רבה להחזיר את הבחירה הישירה, כפי שמציע החוק של ליברמן; להגדיל את אחוז החסימה ל-10 אחוז ולמנות ממשלת מומחים, שאיש מחבריה לא יהיה חבר כנסת. רבות נכתב על ההצעה הזו, אשר אילו נחקקה בכנסת הקודמת, הייתה מונעת מהליכוד, מש"ס ומישראל ביתנו לכהן בכנסת הנוכחית; הצעה אשר הייתה מעניקה כוח עצום לאדם אחד, ללא הבלמים והאיזונים הקיימים בחוקה האמריקנית, והופכת את הדמוקרטיה הישראלית לשיטה מסוכנת, שהמרחק בינה ובין דיקטטורה תלוי אך ורק באישיותו של הנבחר.
יכול להיות שזה מה שליברמן רוצה, אבל השאלה היא אם כל מי שמתגאה בכך שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון - ושלמרות כל קשייה והסכנות הביטחוניות שבפניהן היא עומדת, לא היה בה אף יום אחד בלי דמוקרטיה מלאה - היה רוצה שיתרון כזה יישחק. אני רוצה להניח שגם בקרב אנשי ימין מובהקים יש אמונה עמוקה בדמוקרטיה בכלל, ובזו הישראלית בפרט, ושלא יתנו את ידם, בקלות דעת, לשיטה שתעמיד את הדמוקרטיה שלנו בסימן שאלה שלא עמדה בו מעולם.
אבל גם לתומכים הצעקניים של הצעת החוק החדשה כדאי לחשוב פעמיים. לשיטתם, האם הם היו רוצים לראות מצב שבו מישהו מגיע לתפקיד ראש הממשלה, עובר תהליך דומה לזה שעברו בגין (שוויתר על סיני), שמיר (שהסכים להשתתף בועידה בינלאומית) ושרון (שוויתר על רצועת עזה), ובעזרת ממשלת מומחים, הוא מוותר על הגדה המערבית וחוזר, פחות או יותר, לגבולות 1967, ברוח "חזון בוש"? האם לא היו מעדיפים שהחלטה כזו תידון בממשלה על-ידי אנשים מנוסים, בעלי תפישות אידיאולוגיות שונות, ולא על-ידי מומחה לתחבורה ומומחה לרפואה ומומחה למשפטים - חבורת מקצוענים שתעשה, בסופו של יום, את מה שראש הממשלה (אשר הוא ורק הוא מייצג את הרשות המבצעת על פי הצעת החוק) יכתיב להם?
אז לפני שאתם מתלהבים כל-כך מן החוק הזה, היזהרו שלא יקרה לכם מה שקרה לקודמיכם. אם חלילה יעבור החוק, יכול להיות שאתם תהיו הראשונים שינסו להחזיר את הגלגל לאחור, ואולי אז זה יהיה מאוחר מדי.
ח"כ יוסי ביילין, יו"ר מרצ-יחד ולשעבר שר המשפטים
מומלצים
