נאנסתי, ולא סיפרתי
את הטקסט הקשה הזה כתבה גולשת, אם לשניים, שביקשה להישאר בעילום שם. היא קראה, כמו כולנו, את גל הביקורת נגד הנשים שהתלוננו על נשיא המדינה. "למה הן לא דיברו במשך שנים?" היתה הביקורת הנפוצה ביותר שהושמעה. דליה (שם בדוי) רוצה להסביר לכם בדיוק למה. כי היא היתה שם
את הקטע שלפניכם ישבתי וכתבתי כי לא יכולתי יותר לשתוק. אני רואה את התגובות לכתבות בפרשת הנשיא קצב וחייבת לצעוק את צעקתן של הקורבנות, לתבוע את עלבונן של המותקפות, שהוא גם ככה כבד וקשה מנשוא. אני מעדיפה לא לחשוף את זהותי. אני יודעת שזה ארוך, אבל בבקשה תפרסמו את זה כדי שאנשים יבינו שזה יכול לקרות לכל אחת וקרה ללא מעט מאיתנו. הייתי רוצה שתפרסמו את זה במדור החדשות, לא ב"תרבות ופנאי" לא ב"יחסים" אלא בחדשות - תנו לזה את המשקל הראוי. תעשו את זה בשביל הנשים בחייכם, בשביל אלה שאתם מוכנים להרוג את מי שיפגע בגופן ובנפשן הרכה. דליה.
זה היה אחר-צהריים חורפי וקר, מחשיך כל כך מוקדם שהימים הולכים לאיבוד בקצב שקשה לעמוד בו. הייתי בחדר הישיבות שהקצה לנו המלון הניו-יורקי המפואר. למחרת היה צריך להיות המשא ומתן הראשון המשמעותי של חיי, עסקת ענק של מיליוני דולרים ואני הולכת לנהל אותה. היה לי ברור שאני צריכה להתכונן עד השעות הקטנות, הייתי המנהלת מדרג ביניים היחידה בנסיעה הזו, מלווה בחמישה מנהלים בכירים. עבדתי על העסקה הזו כמעט שנה וידעתי כל פסיק וגרש בחומר הכתוב, שנפרש על מאות ואלפי עמודים.
ואז נפתחה הדלת והוא נכנס. הוא היה אחד המנהלים הבכירים של החברה, איש מקצוע מצויין, מבוגר ממני ב-20 שנה. הוא היה אחד מהממונים עלי בשנה האחרונה והתפעל עם חברי ההנהלה האחרים מהכשרון והידע שהפגנתי. הוא סגר את הדלת אחריו, ניגש לעמוד מאחורי הכיסא עליו ישבתי והחל לעסות את כתפיי. "אל תעבדי קשה מדי", אמר, "תשתחררי". בשנייה שידיו נגעו בכתפיי התחילה הבחילה לטפס, מעלה מעלה כשהגוש הופך להיות כמו חור שחור שהולך ובולע את קרביי לתוכו. הרגשתי שאני נשאבת פנימה, שהריאות שלי מאיימות להתנתק מהקנה ושהאוויר הולך ואוזל. הפה התייבש לי וקפאתי. לא יכולתי לקום בקפיצה, כי הכיסא היה צמוד מדי לשולחן והוא היה צמוד מדי לכיסא. וגם כי הייתי משותקת.
במיומנות רבה הוא הקים אותי מהכיסא ובלי שהיה לי רגע להגיב הדביק אותי לקיר ונצמד אלי. הוא התחיל לנשק אותי ולא ידעתי מה לעשות. הוא לא היה פלרטטן ולא נהג לשלוח מבטי זימה מבחילים לעבר בנות צעירות כמו רבים אחרים. הוא היה נשוי ואבא לילדים, נראה איש הגון ומאופק. אם אני צועקת עכשיו, מי יאמין לי שהוא תקף אותי? האחווה הגברית צריכה להגן על עצמה. שניים מהמנהלים בגדו באופן שיטתי בנשים שלהם - היה לי ברור שאין להם אינטרס להעיר את הנמר משנתו. הם בחיים לא יאמינו לי ויפגעו בו. הם לא יתנו לי להשלים את העסקה והקידום שמובטח לי יעלם לו כבמטה קסם. לא יכולתי לרוץ לאמא או לחברה טובה (לא היה לי בן זוג), או להתקשר למישהו שיבוא להציל אותי. הייתי בניו-יורק לבד, עם חמישה גברים שעובדים יחד קרוב ל-10 שנים, הטיסה שלי בחזרה הייתה בעוד שבוע ולא יכולתי להרגיש יותר לבד מזה.
לפני שהספקתי להבין מה קורה, החולצה שלי כבר הייתה פתוחה והגבר המבחיל, המזיע והמתנשף הזה דחף את פרצופו אל החזה שלי. לא יכולתי לנשום, הרגליים רעדו לי והחור השחור הזה המשיך לשאוב את נשמתי אל תוך הבטן והתפללתי שישאב כבר את כולי ואני אחדל להתקיים. לא הצלחתי לעמוד יותר על הרגליים, הברכיים התחילו להתקפל והוא ניצל את זה כדי להשכיב אותי על השטיח הכל-כך כחול של בית המלון. לא בעטתי, הייתי מבועתת. לא צעקתי, אבל היה מאד ברור שאני לא בעניין, שאני בשוק, ללא תנועה כמעט, היה צריך להיות טיפש גמור כדי לפרש את ההתנהגות שלי כהסכמה או כשיתוף פעולה - והאיש הזה טיפש לא היה. בכל פעם שהתכווצתי והתכדרתי הוא היה מזיז את ידי ביד יציבה, באיטיות אך בכוח וממשיך בשלו. היה לו ברור שאני לא רוצה בזה, אבל אני לא הולכת לעשות מזה עניין. אני רק זוכרת שעצמתי עיניים והתפללתי שזה ייגמר כבר והוא יילך וישאיר אותי לבד. רציתי להיות כבר אחרי, לא רציתי להריח אותו יותר, או לשמוע את הנשימות הכבדות המבחילות שלו. רציתי שהוא יילך והכל יחזור לקדמותו.
הרגשתי כמו אפס, טמאה ומגעילה
תוך דקה או שתיים הוא נעמד, סידר את בגדיו, הורה לי לקום ולהסתדר כי הוא רוצה לפתוח את הדלת ולא ראוי שיראו אותי ככה. בעוד אני מסדרת את בגדי, הוא כיבה את המחשב הנייד שלי ודחף אותו לעברי, פתח את הדלת והוביל אותי כשידו מונחת על גבי אל מחוץ לדלת. אני זוכרת את תחושת ההשפלה והגועל שנצרבו בנגיעה הזו בגב ומרגישה אותה עד היום, כאילו קועקעה על גבי כאות קין. רציתי לרוץ לחדר ולצעוק, רציתי לרוץ בלי להפסיק עד לאמא, להתרחק ממנו, להפסיק להריח את הזיעה שלו, אבל זה לא מקובל לרוץ במלון יוקרתי שכזה בניו יורק. כאן הולכים בשקט ולאט. המסדרון הפך פתאום למסע ארוך, אחרי טיפוס הרים של 4 ימים בבוליביה לא הייתי מלוכלכת כמו שהייתי בהולכי במסדרון הזה, והמשא שעל כתפיי היה כבד הרבה יותר מכובדו של התרמיל.
כשהגענו לחדר כבר ניקוו דמעות בעיני, כבר לא יכולתי להחזיק. הוא הסתכל עליי וחייך. הוא אמר "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר", תוך שהוא מנסה להניח יד מנחמת כל כתפי. קפצתי הצידה ונכנסתי לחדרי. סגרתי את הדלת במהירות ונעלתי אותה. רק המחשבה שהוא עלול להכניס את עצמו פנימה לא נתנה לי מנוח. בדקתי כמה פעמים את הדלת לוודא שהיא נעולה, נכנסתי למקלחת בריצה, פתחתי את המים והתפשטתי במהירות שיא. גלגלתי את כל הבגדים כולל הגרביים וזרקתי לפח. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאלבש אותם או אפילו אראה אותם שוב. התקלחתי במים רותחים שעות ארוכות, לא בגלל שחשבתי שאני עדיין מלוכלכת - בגלל שלא רציתי לצאת מהמקלחת, לא רציתי להתמודד עם העולם שבחוץ. כל-כך רציתי לדבר עם ההורים שלי, עם אחותי - ולא יכולתי להתקשר. ההורים שלי היו מצפים ממני להתנהג אחרת, להילחם, להתנגד. התביישתי. הרגשתי טמאה ומגעילה, חסרת עמוד שדרה - פשוט אפס.
בקרב ההורים והחברים שלי הייתי סיפור הצלחה. בשנות העשרים שלי, כשחלק מחברי עוד לא החליטו מה ללמוד, אני כבר ישבתי במשרה יחסית בכירה לגילי, עם רכב, משכורת ותנאים שאפשר רק לחלום עליהם. והנסיעה הזו, הם כל-כך התגאו בי. אמא שלי סיפרה לכל העולם על הבת המוצלחת שלה שנסעה לסגור עסקה במיליונים. מה אני אגיד לה עכשיו? אמא, הרסתי הכל, נסעתי עד לניו-יורק כדי שאחד המנהלים יוכל לאנוס אותי ללא כל הפרעה - כאילו הייתי נכה ואילמת?
כשהגיעה הנקישה על הדלת בבוקר חשבתי שחיי הגיעו לקיצם, לא ידעתי מה לעשות. הייתי בפיג'מה ועדיין בוכה, העיניים שלי היו נפוחות ואדומות. לא הצלחתי להפסיק את הבכי בשביל לענות. אחד המנהלים עלה לקרוא לי כשראה שעדיין לא הגעתי לארוחת הבוקר, מלמלתי שאני לא מרגישה טוב ושאני לא יכולה לבוא. הוא חשב שזה מהתרגשות ודרש שאפתח את הדלת, אבל כשהוא ראה אותי הוא הבין שאני באמת חולה. עד לאותו הרגע לא הבנתי אבל קדחתי מחום. את העסקה סגרתי במשך יומיים עם בחילה נוראית, 40 מעלות חום בלי לאכול פירור ובלי לישון דקה. היו עוד פגישות וביקורים שארכו כ-5 ימים והיו אמורים להיות הצ'ופר על סגירת העסקה, אבל אני ביקשתי להקדים את הטיסה.
סיפרתי רק אחרי 9 שנים
חזרתי הביתה לדירה שלי וישנתי בעזרת כדורי שינה כמעט שלושה ימים רצוף. פחדתי להתלונן. היה לי ברור שאפסיד את המשרה שלי, שאצטרך לספר את הסיפור לשוטרים, להורים, לעורכי הדין, להתעמת איתו במשטרה או בבית
המשפט, לחזור ולשחזר את הזיעה והנשימות והריח ואת המגע המגעיל שלו שוב ושוב ושוב ושוב ולא הייתי מסוגלת. שזה יהיה פרוש לעיני כל על פני כל העיתונים. לא יכולתי לסבול את המחשבה שכל האנשים האלה כולל העובדים בחברה ידברו מאחורי הגב שלי, ידונו ויחפרו בדבר הכי אישי ונורא שקרה לי בחיים, שיהיו כאלה שיגידו שאני שרמוטה ושרק ככה זכיתי במשרה ובנסיעה לניו-יורק ועוד שמועות שיפיצו נשמות טובות ומתוסכלות. שכל אחד שיסתכל עלי יזכיר לי מה קרה בחדר הכחול הזה ואיך הייתי חלשה וטיפשה - ואת עוצמת הבושה.
אני לא התלוננתי, הוא לא אמר כלום. הכל חזר כאילו לשגרה, אבל אני התחלתי לקמול. עזבתי את העבודה כעבור כמה חודשים כי לא יכולתי יותר לסבול את הכאב ומצאתי עבודה אחרת, הרבה פחות מוצלחת וזוהרת. כל הסובבים אותי חושבים שאני טיפשה ושפספסתי את הקריירה של החיים שלי ולא מבינים למה. ואני... אני, אני נשואה היום ואמא לשניים והצלחתי רק לאחרונה, אחרי כמעט 9 שנים, להתקשר למרכז לנפגעות תקיפה מינית ולדבר על מה שקרה לי. ובכיתי שעות ברציפות תוך כדי ואחרי, ממש כמו באותו לילה בבית המלון.
עד היום, אף אחד כולל הגבר של חיי לא יודע מה עבר עלי. אני כותבת את השורות האלה עם דמעות אינספור ותחושת בושה והשפלה וכאב שלא יובנו על ידי אלו שלא חוו את החדירה הנוראית הזו לנבכי הנשמה, ההשפלה ותחושת האינות הזו - האפסות. כל אחד מכם מכיר אישה או נערה שחוותה תקיפה, ניצול ואפילו אונס ולא יודע את זה. אמא שלכם, אחותכם, זו שיושבת לידכם בעבודה, האישה שאתם אוהבים ואולי אפילו הבת שלכם. אלפי נשים מסתובבות עם החור השחור הפעיל הזה בבטן ואף אחד בחוץ לא יודע.
אני לא מכירה את א' ולא יודעת אם היא אמינה, אם היא סחטה או נפלה קורבן לפושע מין סדרתי רם מעלה. אני כותבת מילים אלו כדי שאולי יהיה לכם מושג איך דברים כאלה קורים וכדי שלא תמהרו לשפוט את אלו שמאחרות להתלונן. אל תמעיטו בעוצמת הכאב שאישה כזו חוותה וחווה, תבינו שהיא לא דיווחה מיד דווקא בשל עוצמת הכאב והבושה, שלא ניתן היה להתמודד איתם עד עכשיו.
פרטיה של הכותבת שמורים במערכת ynet
