הקצבים של קצב

בואו נלך כמה שנים אחורה. משה קצב היה כמעט תמיד פוליטיקאי שמשקלו הסימלי רב מערכו האמיתי: בשנות המהפך של בגין הוא סימל את "בן עדות המזרח" שלא השתייך למפלגה הנכונה, אך למרות – ואולי בזכות זאת, הצליח לבנות לעצמו קריירה פוליטית מוצלחת בפריפריה, ודרכה להשתלב בזרם המרכזי של מפלגת השלטון החדשה. מאוחר יותר הסתבר כי זו מעלתו הגדולה ביותר: יכולתו להיבחר, חביבותו והצלחתו להיות מועמד הקונצנזוס - בלי להיות נץ או יונה, או מזוהה עם אחד המחנות שהתגוששו על הנהגת הליכוד המפולג משלהי תקופת שמיר ועד לימי פוסט-ביבי.

אין חצי היריון

לא הייתי מתעכב על הרקע האפרורי של קצב, אלמלא היה רלוונטי למקרה העומד עתה לפתחה של פרקליטות המדינה, שצפויה כנראה להחליט על העמדתו לדין. המקרה של קצב הוא מקרה היריוני קלאסי - אין באמצע. כשעשר נשים מתלוננות על עבירות מאותו סוג, אחת מן השתיים: או שאכן הטרדת, ניצלת ואנסת, או שמדובר בקנוניה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל, לא פחות.

קוץ בישבן הדמוקרטי

לכאורה מדובר בדרישה צודקת, שמולה אפשר להעמיד רק שתי מילים: "חזקת החפות". ביטוי כה חבוט שכבר היה למקלטם של נבלים כה רבים, עד שמשמעותו האמיתית כמעט שנשתכחה. רק לכאורה. כי כמו חופש הביטוי למשל, דווקא חזקת החפות ראוי לה שתעמוד לזכותו של מי שנראה כאשם גמור עוד בטרם נפתח משפטו.

לא במקרה נזכר כאן חופש הביטוי. זאת לא חוכמה לצדד בזכותו להתבטא של מי שמשמיע דיעות שהן בגדר הקונסנזוס. החוכמה היא להגן על זכותו דווקא כשהיא מחרידה אותנו, כמו במקרה של כהנא למשל, או במקרים קיצוניים של ראשי התנועה האיסלאמית. כך גם בנושא קרוב יותר, כמו המלחמה בלבנון - אני מתנגד בתוקף לדיעות שהביעו המפגינים נגד המלחמה. לא רק שהן מוטעות, אני סבור שהן החלישו את מורל החיילים שיצאו, לפני ואחרי כל הקלישאות, להגן על מדינתם מפני אויב שאיבד צלם אנוש. אבל אני גם מודע לעובדה שחלק מההבדל בינינו לבין איש הדמים מלבנון, הוא בעובדה שאנו חיים במדינה שבה מותר להפגין, אפילו בזמן מלחמה, נגד פעולות לגיטימיות ומוסריות של צבא הגנה. אתם יודעים מה? זהו כל ההבדל.

גם חוקים אחרים הנוגעים לזכויות האדם הם לפעמים קוץ רציני באחוריה של הדמוקרטיה. ברור לכל כי משטרה שאינה צריכה לתת דין וחשבון על כל מעצר, שיכולה להשתמש באופן חופשי באמצעים כמו האזנות סתר, ושלחוקריה מותר "לרענן" פה ושם את זכרונו של נחקר בעזרת כמה כאפות ידידותיות, תהיה משטרה יעילה בהרבה מזו המוכרת לנו היום. יעילות שמשמעותה יותר פושעים מסוכנים בבתי הסוהר ורחובות בטוחים יותר. ובכל זאת, סביר להניח שרובנו מוכנים לשלם את המחיר, שפירושו: ארכי-פושעים מסתתרים מאחורי גבם של פרקליטי צמרת וצוחקים כל הדרך לזיכוי. מצב בלתי נסבל, ועדיין נסבל יותר מהאלטרנטיבה שבה ייעלמו חפים מפשע בחדרי חקירות.