לאן נעלמה ציפורה צברי?

מרבית האנשים אוחזים בשלב כזה או אחר של חייהם בחלומות על גדולה פנטסטית. מעטים מאותו המון רב הינם בעלי האומץ והחוצפה להתגרות בגורל ובסטטסטיקה ולנסות לצאת ולממש את חלומם בפועל. אולי משום כך הופכים אותם מעטים נבחרים למוקד עניין עבורנו, הנותרים מאחור, מזהים את עצמנו באותם בני מזל שחלומם התגשם, ולא פחות מכך צופים בהנאה בכשלונם של אחרים, ולו רק כדי להניד ראש בחמלה ולאשש שוב את בחירתנו הנבונה והמושכלת בשגרה האפרורית.

השבוע במנהרת הזמן נעלה מן האוב את סיפורה של אחת מבין אותם אנשים חסרי חת, אשר נגד צו התקופה ונגד כל הסיכויים עזבה את ארץ ישראל הקטנה ויצאה לעולם הגדול. זהו סיפורה של ציפורה צברי - הנערה שהעזה לחלום.

בתו של מחלק החלב

הזמן - שנות ה-20 של תחילת המאה שעברה. המקום - תל אביב הקטנה. בשכונת כרם התימנים גדלה ילדה בשם ציפורה צברי, בתו של מחלק החלב השכונתי. כבר בשנות הילדות, כך מספרת האגדה, נהגה ציפורה לצבוע את המציאות האפרורית של ארץ ישראל בחלומות גדולים על תהילת עולם. את ההשראה לכך מצאה בבית הקולנוע, אליו נהגה להתגנב מעת לעת. אך כידוע, תל אביב של שנות ה-20 רחוקה מהוליווד מרחק יקום וחצי לפחות (וכנראה גם תל אביב של ימינו רחוקה ממנה לא פחות) ובלית ברירה נאלצה הילדה החולמנית להסתפק בלימודי מחול.

גם קריירת המחול המתפתחת נתקלה בקשיים, כאשר אביה של הרקדנית המתחילה נפל למשכב. מכיוון שכסף אינו גדל על העצים נדרשה ציפורה (למרות היותה בת 14 בלבד) בצו השעה להחליפו בעבודתו. וכך מדי בוקר במקום לפזז על הבמה ולהגשים את חלומה על כיבוש הקהל, רתמה את החמור ויצאה לחלק חלב ברחובות ת"א.

באביב 1928 מזמן הגורל לגיבורת סיפורנו פתח אל עולם אחר זוהר יותר, כאשר היא נתקלת באקראי בפרסומי חוצות המבשרים על נשף ט"ו בשבט הקרב, וחשוב מכך - על תחרות מלכת העדלאידע שתכהן כמלכת אסתר בנשפי פורים הקרובים לבוא (אותם ארגן הסלב והמגה-מפיק התקופתי - ברוך אגדתי).

במודעה מזהה ציפורה את הזדמנות הפז העומדת לפתחה ומיד יוצאת אל הקרב. מצוידת בשמלה שתפרה לעצמה, בחיוך שובה לב ובגוף חטוב היא מגיעה ברגע האחרון אל הנשף ומצליחה לעקוף בקלילות את שאר בנות ת"א ולזכות בתואר הנכסף. ההכנות לנשף הפורים והניצחון המתוק מלווים בטעם מר, כאשר מצבו של אביה הולך ומחמיר. יום לפני הנשף הגדול הוא קורא לה למיטת חוליו ומשביעה בהן צדק כי תמשיך לרדוף אחר חלומה. ואכן ביום שלמחרת נפטר האב, ומלכת הנשף, כבולה בשבועתה, יצאה לחגיגות בחיוך רחב ולב שבור.

מלכות אסתר, כך מספרים יודעי דבר, היו בת"א לפני ואחרי ציפורה צברי, אולם רק היא הותירה בפני הצופים את אותו רושם בלתי יימחה שמספקת הצפייה בלידתה של כוכבת חדשה. את חותמת המלכות הרשמית קיבלה ציפורה אצל לא אחר מאשר ראש העיר המיתולוגי מאיר דיזנגוף, אירוע אשר סוקר על ידי עיתוני התקופה והפך את הנערה מכרם התימנים לאושיה חברתית ידועה. 

הנה אני והנה מרלן דיטריך

החודשים עוברים וכהונתה בת השנה של ציפורה כמלכת תל אביב קרבה אל סיומה. ברחובות העיר מלחשים כי המלכה הצעירה אינה מסתפקת בתהילת העיר העברית הראשונה, ופניה מועדות אל העולם הגדול מעבר לים. השמועות מערערות את מעמדה של המלכה בקרב הציבור ומנהיגיו - כיבוש בן לילה של החברה התל אביבית הוא דבר אחד, אולם חלומות על קריירה בינלאומית נתפסים באותה עת כהיבריס מתריס, שלא לומר רמיסה ברגל גסה של החלום הציוני - כלום לא די לה בנו, מעריציה בארץ ישראל? האין אנו טובים מספיק?

אולם ציפורה אינה נשמעת לצו התנועה ולקולות הרחוב, ונגד כל הסיכויים היא נחושה לפרוץ את מחסום הפרובינציה. בעזרתם של מכרים וידידים שרכשה לה, היא עולה על אוניה ומגיעה מכל המקומות בעולם - לצ'כוסלובקיה. במפתיע גם שם היא נוחלת הצלחה ועולם התרבות הצ'כי מסנוור מיופיה של "המלכה האקזוטית של פלסטינה". בתעתוע אירוני של ההיסטוריה, העיתונים הצ'כוסלובקים אינם מדקדקים בזהויות השונות של תושבי ארץ ישראל, ובפני כול מוצגת ציפורה כנציגת האוכולוסייה הערבית של פלסטינה. בחודשים לאחר מכן היא מופיעה בשלל אירועי מחול ובידור כנציגת העולם האקזוטי של המזרח ומחוללת בפני הצופים בלבוש אוריינטלי ועם כד על ראשה.

כעבור כחצי שנה מותירה ציפורה את צ'כוסלובקיה מאחור ויוצאת אל בירת הקולנוע האירופית של התקופה - העיר ברלין. נישאת על כתפי המוניטין שהשיגה לעצמה בפראג היא זוכה במספר תפקידים קולנועיים, רובם על תקן "הנערה האקזוטית" (צוענייה, אינדיאנית וכו') ואף מופיעה בסרט לצידה של הכוכבת העולה מרלן דיטריך.

אולם דווקא אז, אחרי שחצתה ימים ומכשולים אינסוף והגיעה מרחק נגיעה להגשמת חלומה על כוכבות גדולה מן החיים, נתקלת ציפורה בתקרת זכוכית. עורה השחום וחזותה "האקזוטית" שהביאו אותה עד לאותה נקודה, הם אלה המונעים ממנה בברלין את תפקידי הכוכבת הגדולה אליהם ייחלה מילדותה, אותם תפקידים המיועדים ברוח התקופה לנשים אירופאיות בלבד.

לאחר התפוגגות החלום הקולנועי מצטרפת ציפורה לקרקס נודד, בו היא רוכשת מיומנות מפליאה ברכיבה על סוסים ובביצוע להטוטי חבלים וסכינים שונים. באותן שנים היא מוצאת גם אהבה חדשה ונישאת לאחד מאנשי הקרקס. לזוג נולד ילד אשר זוכה בשם יוצא הדופן - דיטריך (על שם מרלן דיטריך) דאגלס (על שם הכוכב דאגלס פיירבנקס) זכריה. מאותה עת ואילך, בצל ימי המלחמה הקרבים ובאים, נותר גורלה של גיבורת סיפורנו לוט בערפל וידיעות אודותיה אינן מגיעות לארץ הקודש.

באפריל 1963 מגיע ישעיהו בן פורת, כתב "ידיעות אחרונות", לביקור בגרמניה, בו הוא חוקר את הטענה על קיומה של "גרמניה אחרת". בשולי כתבתו - "הטענה שיש גרמניה אחרת היא אגדה מסוכנת" - הוא מספר על פגישה אקראית עם חדרנית מלון בפרנקפורט המתבררת להיות לא אחרת מאשר מיודעתנו ציפורה צברי. את הפגישה המפתיעה מנצלת המלכה לשעבר לתיקון עוול היסטורי: "כתבו באחד העיתונים שלא ברוך אגדתי ייסד את העדלאידע והנשפים אלא משה הלוי. מי כמוני יודעת מי היה הראשון, אתה יכול לסמוך עלי.. כתוב!".

לכל סיפור יש גם סוף

ב-1979 מגיעה אישה מבוגרת אל המוזיאון לתולדות תל אביב ומציגה את עצמה בפני מנהלת המוזיאון כציפורה צברי, מלכת העדלאידע של שנת 1928. המפגש מעורר התרגשות רבתי אצל שני הצדדים ובעקבותיו מופיעה הכוכבת לשעבר בתערוכה מיוחדת במוזיאון בחג פורים באותה שנה. לכבוד המאורע מפרסם "ידיעות אחרונות" כתבה מיוחדת תחת הכותרת: "מלכת פורים שבה לכרם התימנים" בכתבה, מאת טוביה כרמל, נחשף כי בזמן מלחמת העולם השנייה שבה ציפורה לארץ ישראל עם בנה, ולאחר מכן שבה להופעותיה בעולם הגדול. שנים לאחר מכן, כאשר פרשה סופית מן הבמה, שבה לארץ ישראל להעביר בה את שארית חייה.

למעט הופעת אורח קצרה בסרטו של אבי נשר "הפחדנים" (1980) העבירה ציפורה צברי את שנותיה באלמוניות יחסית בביתה בכרם התימנים. בשנת 1994 הלכה מלכת העיר תל אביב לעולמה. על מצבתה בבית הקברות טרומפלדור בת"א נכתב: "ציפורה צברי, הוכתרה על ידי ראש העיר דיזנגוף בשנת 1928 למלכת אסתר". 

יודעים פרטים נוספים? כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il

עוד במנהרת הזמן 

רוצים לקרוא את הטורים הקודמים? לחצו כאן