והיא אפילו על הקינוחים לא ויתרה
זו היתה תקופה אפלה של חיי, הייתי מובטל, בשפל תחתיות. אומרים שיש מערך שמיים בזמן לידתו של אדם, שם נקבעים ימיו וייעודו עד יום מותו. בטח זווית השמש שלי היתה בנסיגה. כשמזל ביש מחליט לתקוף אותך, הוא יעשה זאת ללא רחמים. ובכל זאת, לקראת הדייט חייכתי ושרקתי לעצמי במדרגות
זו היתה תקופה אפלה של חיי, הייתי מובטל, בשפל תחתיות. אומרים שיש מערך שמיים בזמן לידתו של אדם, שם נקבעים ימיו וייעודו עד יום מותו. בטח זווית השמש שלי היתה בנסיגה. כשמזל ביש מחליט לתקוף אותך, הוא יעשה זאת ללא רחמים, לא צריך את המרתפים של דנטה כדי להיות מיוסר, החיים המודרניים עושים זאת טוב יותר. אנשים מתרחקים כמו מפני מחלה מידבקת מאדם שלפתע הועם זוהרו.
לא היה לי חשק לכלום, בזמן קצר הכסף נאכל, כמו משחק פאקמן בולימי שאפילו פירות בפינת המשבצת לא נשארו. הדרך לתחתית מהירה, חדה, שורפת, צורבת את הנפש וגם את עור הפנים מהשמש היוקדת של סוף הקיץ, כשאתה הולך ברגל, כי גם תחבורה ציבורית זה יקר לך.
אף משרד כוח אדם לא יוצר איתך קשר, ולאט אתה נכנס לייאוש, מסתגר בדירה השכורה, חושש כל רגע משיחת הטלפון של בעל הבית הדורש תשלום. עוד מעט גם ינתקו את הטלפון. הכבוד העצמי גורם לך לשתוק ולשדר עסקים כרגיל. חשוב לשמור על מראה רענן, כי ברגע שגם היופי החיצוני ידהה, זה יהיה מסמר אחרון בארון הקבורה שלך.
כך עוברים להם חודשים, אתה לא חושב על נשים במצבך, לא חושב שהן עצמן חושבות על בחורים כמוך. ההליכה המלכותית בה הלכת בתקופת הזהב שלך משתנה לתנוחה שמחפשת את המרצפות על המדרכה. יש איור באנציקלופדיה שמתאר את "הפרימאט כפוף הגב" טרום הפיכתו לאדם הקדמון. כך נראיתי.
הנייד צלצל, זה היה חבר טוב, חבר אמיתי, שלא נוטש בשעת מצוקה. חשוב לשמוע מילות עידוד בזמן מגעיל כזה, והחבר לא חוסך במילים תומכות: "יהיה בסדר", "אתה תמצא משהו", "אתה תחזור לאיתנך".
"כן אחי, אתה צודק", אני אומר, רק שיעזוב אותי במנוחה.
אבל לפתע הוא זורק משפט: "שמע, יש לי משהי להכיר לך. יש להדר ידידה, נופר, כבר תקופה שלא יצאת עם בחורות. תבדוק מה קורה, איש. אתה לא צריך להתחתן איתה, צא איתה ואולי ייצא לך לפחות זיון". כך אמר, כאילו לא יודע שאני על סף דיכאון קליני מאז'ורי, ואפילו כסף לשלם בעד כדורי ssri שנותנים סטארטר לסרטונין במוח אין לי.
"אסי עזוב אותך, ממש אין לי חשק לבנות", אמרתי בהתנצלות.
"שמע, קח את הטלפון, דבר איתה חמש דקות ותחליט", אמר לי במניפולציה אופיינית. "בעצם, אני נותן לה את הטלפון שלך" אמר וניתק ולפני שהספקתי להגיב.
הימים חלפו, אביב כבר עמד בפתח, ואני עדיין חסר תעסוקה, כשהטלפון צלצל וקול נשי רך אמר: "אילן, מה שלומך?"
ניסיתי להיזכר, אולי זו איזו ידידה מהעבר. "מדברת נופר, אסי נתן לי את הטלפון שלך. לא התקשרת אז התקשרתי", צחקקה, מנסה להתנצל על הישירות שלה.
החיוך עלה שוב על דל שפתיי, לאחר תקופה ארוכה
קבענו להיפגש במסעדה מסוימת שכולם מכירים. היה לי רק מעט כסף, אבל כמה אפשר להתנזר מבילויים. החיוך עלה על דל שפתיי שוב, לאחר תקופה ארוכה. הלב פעם במרץ. לבשתי חולצה שחורה, מכנסי ג'ינס משופשפים של "דיזל", פריט ארכיוני מהתקופה שעוד היה לי כסף. נכנסתי למקלחת, אני אוהב להתגלח בדוש, המים החמים מרחיבים לי את נימי עור הפנים והגילוח יוצא חלק.
הבטתי במראה המקולפת בה הופיעה השתקפותי, מטושטשת, מעוותת על ידי אדי המים. החזקתי את ראשי בידיי נוגע בשערי צובט את פניי. הרבה פעמים קורה לי שאני מסתכל על עצמי בזרות וניכור, כאילו אני מישהו אחר שמביט מהצד. מסתכל על הגוף הנערי בצבע נס קפה, על העיניים המלוכסנות, שחורות חודרות, שירשתי מאמי ההודית. סבי היה איש פשוט, מספרים עליו שהינדים ובודהיסטים היו עולים אליו לרגל בהודו, מבקשים את עצותיו של "היהודי", כך קראו לו. אמי היתה צוחקת, סיפרה ש"הגורואים" עצמם היו נכנסים לביתם, מחפשים אותו. בגיל 15 שאלתי אותה אם סבא היה מיסטיקן, ובתגובה קיבלתי תגובה זועמת ש"יהודים לא עוסקים בזה!"
הרבה פעמים היתה אמי מסתכלת עליי מהצד, מהנהנת בראשה, מחייכת חיוך עצוב, מהרהרת, כאילו יודעת את סודותיי הכמוסים. מאשרת לי בשתיקתה שלכל אדם יש קארמה, ועל האדם בשלב בחייו להפסיק להילחם ולברוח, עליו לקבל את גורלו ולחבקו באהבה. היתה אומרת שלשני דברים מתגעגעת בחייה: לאביה, שאני יצאתי דומה לו, ולגשמי המונסון שהיו יורדים ימים שלמים, מציפים את שדות האורז בהם היה שורצים דגים שאחר כך עלו על שולחן הסעודה, טעמם מיוחד ושונה מכל דג אחר שטעמה.
כבר ימים שהברק נעלם מעיניי, חייב להחזיר את הניצוץ לאישונים, אסור שיהפכו לצבע מט, בולעני אור. הפחד הגדול שלי היה להפוך לאלה שמסתובבים כמו זומבי, מתים-חיים, לאחר טראומה נפשית. תמיד כשאני מרגיש תבוסתנות, העוצמה הפנימית חוזרת אליי בהפתעה, אני חייב לנצח את החיים, להילחם או לחדול - שכנעתי עצמי.
ירדתי במדרגות, שורק לעצמי. הסתכלתי על תיבת הדואר המעוקמת בצבע נחושת שהתפוצצה מחשבונות ומכתבי התרעה. עברה לי מחשבה שהשכנים הזקנים עוד יחשבו שמתתי, אולי איזה כבאי יפרוץ את דלת הבית או ינסר את הסורגים, לא ימצא נפש חיה, יצית סיגריה וישאיר לי הודעת סליחה עם חשבונית לשלם, בה יהיה כתוב "מצטערים בחור צעיר, חשבנו שאתה מת". אז העליתי את צרור המכתבים לדירה, זרקתי אותם על השולחן הישן, עמוס עיתונים עם מודעות ה"דרושים" ובקבוקי משקה 2 ליטר של עניים, חסרי מותג.
יצאתי קצת מוקדם, השמש עדיין נתנה את קרניה האחרונות, האופק כולו הפך אדום. רציתי לעבור דרך השדרה, ורק אחר כך לתפוס מונית למסעדה. הלכתי באיטיות, העצים שרו לי בחיכוך עלים, רוח קלילה נשבה, זוג זקנים ישב על הספסל ברוגע, צמד בחורים שיחק פריזבי, בחורה עם "אייפוד" רצה באימונית כחולה.
חשבתי על נופר, מעניין איך נראית, כשלפתע באמת כמעט הפכתי לעיוור: היה שם ילד קטן, מכוון ברוגטקה על ציפורים. החוצפן הקטן פשוט נעמד, מצמץ בעינו, מכוון את הרוגטקה לעבר פניי מטווח אפס. כשהייתי ילד היתה גם לי רוגטקה. יום אחד כשחזרתי מבית הספר ראיתי מתחת לבניין ציפור קטנה אוכלת אורז לבן שהשכנה הזקנה מהקומה הראשונה היתה זורקת בכוונה לציפורים. הוצאתי בשקט את הרוגטקה, מתחתי את הגומי, כיוונתי טוב לעבר הציפור ולחצתי על האטב ששחרר את תפס הברזל. נשמע קליק קטן וחלוש, הציפור התחילה לקפץ. התקרבתי וראיתי שהאורז נצבע באדום מטיפות דם שזלגו ממנה. הציפור החלה לחבוט בכנפיה וצייצה מכאב. לא זזתי, רק בהיתי בה, התחלתי להתחנן שתעוף כבר לשמיים ושאני מצטער, באמת לא התכוונתי. לפתע הציפור קפאה על מקומה, עיניה נשארו פעורות לרווחה, מביטות בי. מתה. עליתי המום הביתה, שותק, לא יכולתי לגעת יותר באורז.
משם נסעתי במונית למסעדה, התיישבתי ועיינתי בתפריט. הנייד צלצל, זו היתה נופר, שנכנסה למסעדה. לא ידעתי מי מהבחורות שנכנסות היא נופר, הרמתי את ידי לסמן. המלצרית ניגשה לשולחני, ואיתה גם בחורה. "מה בשבילך?" שאלה המלצרית. "אילן, נעים מאוד, נופר", אמרה הבחורה השנייה.
לחצתי את ידיה הרכות וחייכתי למלצרית, אמרתי שתכף נזמין. נופר היתה בחורה יפה, מטופחת, עיניים כחולות, שיער אסוף. שתיקה של דקה שנמשכה כמו נצח חייבה שבירה: "איך את מכירה את החברה של אסי?" שאלתי, מביט בה בעיניים.
"הדר חברה של חברה טובה שלי, לומדת איתי בבצלאל בירושלים עיצוב תעשייתי", אמרה. היא נגעה בשיערה, השיחה זרמה. הזמנו לאכול, הנרות הדולקים נתנו אווירה רומנטית. היא סיפרה שהיא מתנדבת למען אוכלוסיה חלשה במצוקה ועוזרת לילדים טעוני טיפוח. ממש כמו לבחורים כמוני, חשבתי לעצמי.
בשלב מסוים היא שאלה מה אני עושה בחיי
במקור היא ילדת שמנת מצפון תל אביב, אבא קבלן, אבל היא לא ניסתה להרשים אותי. אלה פשוט חייה מיילדות. בין לבין סיפרה שהיא גם מציירת. בשלב מסוים היא שאלה מה אני עושה בחיי. תחבתי את לחם השום לפה, גלגלתי עיניי. "כרגע כלום, לא עובד, מה שנקרא חסר תעסוקה".
למילה הזו יש קונוטציה קשה, סדין אדום לכל הבנות. חוקי דארווין וגידול הצאצאים, ולא משנה שהשיחה זרמה עד אז בינינו זרמה והאנרגיות ממש התחברו. ברגע ששמעה את המונח "חסר תעסוקה" עיקמה את פרצופה בחיוך מאולץ, מהנהנת בזמן שהשפילה מבטה לצלחת, משחקת עם המזלג בניוקי.
ידעתי שהמניות שלי צללו כמו צנחן אקסטרים שמרוב להט שכח לפתוח את המצנח. לא יודע למה נשים לא מבינות שגברים לפעמים נמצאים בתקופת שפל בחייהם. לא נולדתי למשפחת ברונים, או שיש לי נכסים לרשת. להן, גם בטלן "יאפי" ייחשב מצליחן, אבל שכיר ממוצע מחוסר פרנסה תמיד ייחשב לוזר מסכן.
לפתע התחילה נופר לאכול ולהזמין כמויות של אוכל, ממש לבלוס. הבנתי שכבר לא תהיה פגישה נוספת בינינו. הצחיק אותי שממש ממול על המדרכה ישב על קרטון הומלס שכל רכושו עלי אדמות מעיל דובון ובקבוק מים מינרליים. היא נעצה בחסר הבית מבט נטול רגש, לוגמת מרק פטריות מוקרם. רציתי לפחות שתגיד לי "יו, איזה מסכן", כי לעזאזל הבנאדם מול הפנים שלנו, פנסי מכוניות חולפות מאירים עליו כמו במופע סטנד-אפ, והיא על הקינוחים לא ויתרה.
הלכתי למלצרית ואמרתי לה שכשנלך תארוז את הררי האוכל שנשארו, ביקשתי גם שתוסיף מנה מהתפריט ושתי בירות ותיתן להומלס שבחוץ. שילמתי לה, בלי שנופר תראה.
התחלקתי עם נופר בתשלום על הארוחה. היא הוציאה "אמריקן אקספרס" ירוק, אני הוצאתי את הארנק שלי, ממנו נפל על השולחן גם כרטיס ירוק, אלא שזה היה כרטיסיה של "אגד". היא קלטה את זה, אבל הכנסתי בנונשלנטיות את הכרטיסיה לכיס ונפרדתי ממנה, בידיעה שלעולם לא אראה אותה שוב, וזה בסדר מבחינתי.
בדרך בחזרה העפתי מבט על ההומלס שבדיוק קיבל את הארוחה מהפיקולו. כמעט שראיתי את עצמי במצבו. רק שיהיה לו טוב, לכולנו טוב, גם לנופר.
- מוקדש לציפור המסכנה ולהומלס מדרך נמיר. הצילומים הם אילוסטרציה.
לפנייה לכתב/ת 
