רולטה רוסית בטהרן
רוסיה השלימה כנראה עם שכנה גרעינית נוספת. ההתרחבות האירופית וה"חתרנות" האמריקנית מאיימות עליה יותר
אולמרט לא הביא בשורות ממוסקבה בנושא המרכזי שלשמו נסע. פוטין אמנם הבטיח לו שרוסיה מודאגת מהאפשרות שאיראן תתחמש בנשק גרעיני, ותמשיך לפעול כדי למנוע זאת. אבל הדרישה "לעשות משהו שאיראן תפחד ממנו" נתקלה בקרמלין בפנים חתומות ובתגובה צוננת. זה לא צריך להפתיע; לרוסיה יש אינטרס מוגבל לשמור על קשרים טובים עם ישראל, בגלל ההשפעה שמייחסים לה על מקבלי ההחלטות ודעת הקהל בארצות-הברית. הם גם יודעים שניכור כלפי ישראל יהפוך אותם לשחקן בלתי רלוונטי בזירה המזרח-תיכונית. אבל שיקולים אלה אינם מספיקים כדי לגרום למוסקבה, הרואה עצמה כמעצמה, לשנות את מדיניותה הגלובלית ואפילו לא את מדיניותה המזרח-תיכונית. מה שלא עשו הפצרותיהם של הנשיא בוש וראשי האיחוד האירופי, לא יעשו מאמצי השכנוע של ראש ממשלת ישראל.
אין לזלזל ביחס הלבבי לו זכה אולמרט בקרמלין ובקשר האישי שיצר עם פוטין. זה לא מזיק, ואולי אפילו יועיל להגברת הפיקוח על העברת נשק מתוצרת רוסית לחיזבאללה ולחמאס. אבל בנושא ההתגרענות האיראנית, היה ברור לאולמרט ולפמלייתו שרוסיה אינה מתכוונת לשנות את מדיניותה. היא תמשיך לסייע לאיראן לבנות את הכור בבושהר ולפתח טכנולוגיה גרעינית; היא גם תמשיך לסכל כל יוזמה לסנקציות נשכניות, שיגרמו לטהרן לחשוב פעמיים אם כדאי לה להמשיך במאמציה להעשיר אורניום. על תקיפת מתקני הגרעין באיראן אין בכלל מה לדבר עם הרוסים.
השאלה היא: מדוע? מה מביא את רוסיה להתייצב לצידה של איראן ולהתעמת עם המערב, בשעה שראשיה הצהירו לא פעם שאין הם רוצים במדינה נוספת בעלת פצצה גרעינית בגבולם? התשובה הרוסית הסטנדרטית לשאלה היא ארוכה ומפותלת, ועיקרה: אם אנחנו לא נתייצב לצידה של איראן, אם לא נהיה אנחנו שותפים קרובים לתוכניתה הגרעינית, יעשו זאת הודו, פקיסטן וצפון-קוריאה, הרעבות לנפט זול. מדינות אלו לא יפעילו פיקוח ולא ינצלו כמונו את השפעתן בטהרן כדי למתן את משטרה.
תשובה זו היא מופרכת, ולו רק לנוכח העובדה שאיראן כבר קיבלה מפקיסטן את הידע הקריטי הדרוש לה להעשרת אורניום, ממש באותו זמן שבו בנו הרוסים את הכור בבושהר. הרוסים יודעים זאת היטב, אבל ממשיכים להשתמש בטיעון - ואף להרחיבו להצעה לבנות עבור איראן כורים נוספים, שיאפשרו לה להשיג גם פלוטוניום. נימוקים מוזרים ומדיניות עוד יותר מוזרה מצד מעצמה, המתעקשת לטעון כי היא מודאגת מהאפשרות ששכנתה בעלת ההנהגה הקיצונית תחלוש על יכולת גרעינית.
מאיימים עליכם, לא עלינו
הסבר אפשרי לסתירות בין העמדה הרוסית הרשמית לבין המדיניות בה נוקט הקרמלין בפועל שמעתי לאחרונה מפי מומחים בגרמניה וכן אישיות רוסית, המכירה היטב את שיקולי הנשיא. בני שיחי היו מאוחדים בדעה שבניגוד להצהרות הרשמיות, מוסקבה לא ממש מודאגת מהיום של הפצצה. בטהרן יודעים שלרוסיה הקרובה יש די נשק גרעיני וטילים שיכולים למחוק את איראן כולה, אם רק תעז לאיים, בעוד שאיראן מסוגלת לגרום לרוסיה הגדולה רק נזק מוגבל. בנוסף לכך, רוסיה למדה לחיות עם איום גרעיני במשך עשרות שנות המלחמה הקרה, וחיה לא רע בשכנות למדינות עולם שלישי גרעיניות נוספות: סין, צפון-קוריאה וגם הודו ופקיסטן.מדינה נוספת בעלת יכולת גרעינית מוגבלת, כפי שתהיה איראן, אינה מעלה ואינה מורידה את מפלס האיום הביטחוני על רוסיה, לפי אותה אסכולה. מה גם שלרוסיה יש קשרים טובים מכל הסוגים עם איראן, והסיוע המדיני שהקרמלין מעניק לה כעת מצמצם עוד יותר את ההסתברות לאיום. "האיראנים מאיימים עליכם ועל האמריקנים במפרץ הפרסי, לא עלינו", אמר לי המומחה הרוסי. וזו למעשה כל התורה כולה. רוסיה אינה מודאגת יותר מדי מהתחמשותה של איראן, וסבורה שזו בעיה של ישראל וארצות-הברית, ובמידה פחותה יותר - של ארצות אירופה. בכל מקרה, זו אינה בעיה רוסית.
שיתוף הפעולה החלקי של רוסיה עם מאמצי המערב, להביא להפסקת העשרת האורניום באיראן, תואם בדיוק את מידת האיום שרוסיה חשה כי נשקף לה מצד טהרן גרעינית - ונובע משיקול נוסף: התקווה להרוויח מפיתרון הפשרה המוצע למשבר, לפיו תעשיר איראן אורניום על אדמת רוסיה. במילים פשוטות: רוסיה אוחזת במקל משני קצותיו ורוקדת על שתי החתונות.
באירופה סבורים שניתן לשנות את המדיניות הרוסית, זו רק שאלה של מחיר. רוסיה חורקת שיניים נוכח הרחבת ברית נאט"ו והקהילה האירופית מזרחה, למדינות שהיו בעבר שותפותיה ובנות חסותה; מבחינתה מדובר באיום אסטרטגי, החמור עשרות מונים מהתגרענותה של איראן. נוסף לכך, מרגיזה את רוסיה העובדה שוושינגטון מסייעת למפלגות ופוליטיקאים "עוינים" לעלות לשלטון במדינות, שנמנו בעבר עם ברית-המועצות ונתפסות במוסקבה כ"חצר האחורית" - אוקראינה, גיאורגיה, בילורוסיה ועוד. התערבות אמריקנית במדינות אלו נתפס במוסקבה כניסיון ישיר לחתור תחתיה ותחת השפעתה. ישנם גם אינטרסים כלכליים, כמו צינור הנפט מאזור הים הכספי לאירופה, שארצות-הברית מנסה להעבירו בשטחים ובמדינות שאינם שייכים לרוסיה; רוסיה רוצה את הנתח הזה לעצמה.
מכל זה עולה שאם רוצה המערב בסיועה של רוסיה בנושא האיראני, יהיה עליו להכיר בה כמעצמה בעלת אינטרסים ותחום השפעה - לא עוד קרוב משפחה עני בחבורה המכובדת של שמונה המדינות המתועשות. וושינגטון גם תצטרך להנמיך פרופיל במזרח אירופה ולהפסיק לנגח את רוסיה בשאלות הנוגעות לזכויות האדם והדמוקרטיה, כפי שעשה לאחרונה סגן הנשיא צ'ייני. לישראל יש אינטרס שיחול שינוי כזה במדיניות האמריקנית, אבל ספק אם זה יקרה בעידן בוש. לכן, ניתן להעריך שלפחות בשנתיים הקרובות, תמשיך רוסיה בתמיכה עקבית באיראן, שמצידה תמשיך באין מפריע להעשיר אורניום.
מומלצים
