אמריצר: עיר של עוצמה ועצמאות

אָמְריצָר (Amritsar) היא אחת הערים החשובות במדינת פנג'אב (Punjab) שבצפון-מערב הודו, המדינה היחידה בהודו בה יש רוב מכריע של בני העדה הסיקית. זהו מיעוט דתי ותרבותי המהווה כ-1.5% מהאוכלוסייה ההודית ומספרם נאמד ב-15- 18 מיליון.

מקדש הזהב. ליבה של פנג'אב (צילומים: אייל ברטוב)

הדת הסיקית נולדה במאה ה-15 על רקע המתח שבין הינדואיזם לאיסלאם. המייסד, הגורו נאנאק, ביקש לאחד את הטוב שבשני העולמות: הוא רצה להנחיל למוסלמים את העושר הרוחני והחוויתי הקיים בדת ההינדית, ורצה לשחרר את ההינדים מריבוי האלים, מהעליות לרגל וממשטר הקאסטות. הוא קיבל את רעיון ה'סָמְסָרָה' ההינדי – גלגל המיתות והלידות מחדש, אך גם את הרעיון המוסלמי של אל אחד כל יכול.

הסיקים נרדפו על ידי השליטים המוסלמים, עד שהגורו התשיעי במספר, גובינד סינג, הפך אותם לקבוצה מיליטנטית והם נותרו כאלה עד היום - לוחמים קשוחים ובעלי מיומנות טכנית גבוהה. שיעורם של הסיקים בקרב קציני הצבא ההודי עצום, כמו גם בין הנהגים, החל מריקשה ועד מטוסי בואינג.

הגורו סינג נתן בהם סימנים שיבדילו אותם וימנעו מהם לטשטש את זהותם: שיער שאסור לגזוז לעולם, מסרק התקוע בתוך שיער מגולגל, חרב בגדלים שונים - החל מאורך של יותר ממטר המסוגלת לשסף ראשים ועד לחרב הסמלית שגודלה כגודל זרת ומוצמדת למסרק בשיער, צמיד אלומיניום המשמש כיום בעיקר כפותחן בקבוקים, ומכנסיים קצרים שהבטיחו מהירות תנועה בקרב. ההתחככות עם השליטים העוינים חישלה אותם והעדה הפכה לאגרוף של פלדה. לא לחינם הם נושאים את שם המשפחה סינג, שמשמעו אריה.

הסיקים הם בנים נאמנים לאומה ההודית. ואולם, בעשורים האחרונים החלה תנועת פונדמנטליזם סיקי, המוקצנת על ידי הפזורה הסיקית בנכר. הם דורשים הקמת מדינה נפרדת בשם "קאליסטן". הדרישות הבדלניות שלהם כבר הובילו בעבר למתח, התפרעות ולהתנגשות עם הצבא. האירועים האלימים של 1984, ורציחתה של אינדירה גהנדו שבאו בעקבותיהם, הותירו פצע שעדיין מדמם.

טבח חסר רחמים

תחנתנו הראשונה באמריצר היתה ג'אליאנוואלה באג (Jallianwalla Bagh) - פארק הסמוך למקדש הזהב, גדוש בפרחים ועצים, המנציח את זכרם של אלפיים ההודים, שנהרגו ונפצעו כאן, כאשר נורו ללא הבחנה על ידי הבריטים בשנת 1919. המון אדם הכולל הינדים, מוסלמים, סיקים ואולי כמה בודהיסטים, התכנסו כאן לאסיפה בלתי חוקית, אך גם בלתי אלימה. המפקד הבריטי גנרל דאייר פעל באטימות וברשעות.

למרות העובדה שחומה גבוהה הקיפה את מקום הכינוס ואנשיו חסמו את היציאה היחידה, הוא סידר את חייליו בשורה, מכונות ירייה בידיהם, ובקור רוח מקפיא נתן את פקודת האש. זעקות ההמונים הנטבחים, כשהם מנסים להימלט, הדהדו באוזניו של מהטמה גנדי והוא גמר אומר להינתק מבריטניה ולחתור לעצמאות מלאה.

הלב של הסיקים

מקדש הזהב היה עבורי חלק מהפנטזיות על הודו. ככל שהתקרבנו למקדש, גברה התרגשותי. יותר ויותר הולכי רגל בבגדים חגיגיים נראו מסביב, היינו מוקפים בחובשי טורבאנים, מבטם אצילי ותקיף. המולת העיר נמוגה. צופרי הריקשות והאופנועים, נביחות הכלבים וצעקות הסוחרים, דעכו לאיטם עד שהיו לדממה. תחושת הקודש התחדדה, אולי ברחוב, אולי בדמיוננו.

שטף תמידי של עולי רגל

המקדש המכונה גם הָארי מָנְדיר (מקדש האלוהים) הוא ליבה של פנג'אב. מרכז פועם וחי, שמזרים דם בעורקיהם של 15 מיליוני הסיקים שחיים בהודו וכן של הפזורה הסיקית באנגליה, באפריקה ובארה"ב. שטף תמידי של עולי רגל זורם אל "בריכת האלמוות" שמסביב למקדש הזהב ובא בשעריו מדי יום, מארבע לפנות בוקר עד 11 בלילה.

מקדש הזהב הוא לא רק הקדוש ביותר לבני הדת הסיקית, אלא גם אחד האתרים המפורסמים בהודו ואולי בעולם כולו. מפורסם כמעט כמו הטאג' מאהל, אלא שהוא קטן, אינטימי כמעט, ויופיו אינו מתבטא במשחקי פרופורציה מדהימים בשיש כי אם בשילוב שבין מתכת מוזהבת, מים ועושר של עיטורים.

החלקים הנמוכים של קירות המקדש מעוטרים בפרחים ובעלי חיים, בסגנון המזכיר את זה של הטאג'. בעיצובו האדריכלי של המבנה ניכרות השפעות הינדיות ומוסלמיות. הכיפה, שעל פי הטענה מצופה ב-750 ק"ג זהב טהור, מסמלת את פרח הלוטוס. הפרח הענוג, העולה מתוך מי המדמנה של השלולית, מסמל את טוהרה של הדת גם בהינדואיזם ובבודהיזם, העולה מתוך מדמנת החיים.

פרח הלוטוס של המקדש הזה הוא הפוך, היינו, פונה כלפי הקרקע ולא כלפי השמים. אולי כדי לסמל את מעורבותם של הסיקים בבעיות העולם הזה ובעיקר בבעיותיה של הודו. כמו בטאג', המים משחקים תפקיד חשוב ברושם הכללי. המקדש בוקע מתוך המים ובו זמנית משתקף בהם ומכפיל את הדרו.

שני זרים בים של טורבאנים

בכניסה למקדש כיסינו את ראשינו כמקובל, הפקדנו את נעלינו, טבלנו את רגלינו בתעלת המים החצובה בשיש הלבן והצטרפנו אל הזרם האנושי ששטף פנימה בנחישות אך בשקט. הקפנו את בריכת האלמוות, נטמעים בים האדם. עייפים מהנסיעה הארוכה, התיישבנו על המדרגות המובילות למים, מביטים בשאריות האחרונות של שקיעה מרהיבה, שזרקה בשמים כתמי אור סגול.

אל מול המקדש. חוויה מדיטטיבית

לראשונה ראיתי גברים סיקים ללא הטורבאנים המפורסמים. הם ניגשו למים בשלווה מכובדת, מפגינים בפרהסיה שיער ארוך ומטופל. רבים חלפו על פנינו: נשים המטעימות את תינוקותיהן בטעם ראשון של קדושה, צעירים משועשעים שקפצו אל המים בפראות, גברים שישבו ברגלים משוכלות ועיניהם ספק עצומות והם שקועים בחוויה מדיטטיבית עמוקה, וזקנים שישבו בצד, רגליהם במים והם ממלמלים פסוקי קודש.

מהרמקולים בקעה נגינת ראגה, מוזיקה דתית. צלילים רגועים ועשירים, מזמורי קודש המחלחלים לגוף ולהם תפקיד חשוב בחיבורו של אדם אל היישות הנצחית. במקדש משמיעים 31 ראגות שונות, שמתמזגות זו בזו וסוחפות את ההמון לעולם של קדושה. אותם וגם אותנו – שני זרים בים של טורבאנים. שני חילונים שנשמתם איבדה את הכושר לקחת חלק בחוויית האמונה, אך עדיין מסוגלת לחוש את עצמתה.

• הכותב הוא מדריך טיולים ומחבר הספר "שבוי בקסמה" (הוצאת מוזה).
• לאתר הבית של גילי חסקין לחצו כאן