סוף העולם שמאלה, עם מבחנה מלאה זרע
פרק נוסף מיומנה של חד הורית בהתהוות, ובו יסופר על סדרת ניווטים ברחבי בית החולים עם תרומתו של ביילורוסי אלמוני, בחיפוש אחר הרופאה האובדת לרגל ההזרעה החודשית
יום שישי, שמונה בבוקר. צלצול השעון מעיר אותי משרעפיי המתוקים ומזכיר לי שהיום עלי להתייצב בבית החולים להזרעה החודשית שלי, במרוץ לאמהות. "לעזאזל", אני מקללת חרש תוך כדי גרירת הגופה למקלחת, "מי קם בשעות האלה, ועוד ביום שישי! איזה עונש!" למרות זאת, אני מצליחה בגבורה עילאית ונחישות של חייל קומנדו להתייצב כעבור 30 דקות, מקלחת ופעמיים שחור (שתיים סוכר, תודה) לפתחה של הטרנטה החבוטה שלי, שמביאה אותי בנאמנות חסרת פשרות לבית החולים.
ביחידה לפריון הגבר - כך נקרא בנק הזרע - מקבלת את פני פקידה חמצמצה, שניכר עליה שהיא מתה לעוף הביתה לסקס של יום שישי: השילוש הקדוש שכולל סידורים, קניות, ספונג'ה. אממה, כמה מבייצות תורניות, ואני ביניהן, מפריעות לה להתעופף לקן החמים שלה לביצוע מלאכת הקודש. היא מגישה לי מבחנה מלאה בנוזל שקפקף לבנבן, זרעו של הביילורוסי שבחרתי לעצמי כתורם אופציונלי, וממלמלת משהו על כך שהרופאה נמצאת "למטה" במרפאה הגינקולוגית. לפני שאנחנו נפרדות - בלי צער - היא מפטירה "בהצלחה", בנימה שמבהירה מעל לכל ספק שהיא מתכוונת יותר ל"ברוך שפטרנו".
עם מבחנה עטופה בנייר ביד אחת וכוס קפה (השלישית במספר) בשנייה, אני יורדת למטה. במקום הדוקטורית מקבלים את פני אחמד וסעידה, שני מנקים חביבים שאין להם מושג ירוק איפה הרופאה ומה בדיוק אני עושה שם, עם הדבר המשונה הזה ביד, והבעה של אני-מתה-לעוף-מפה בעיניים.
אחמד מייעץ לי בחיוך סימפטי - הללויה, סוף סוף מישהו חייך הבוקר - לנסות את מזלי במרפאת הנשים שנמצאת "ממש כאן ליד", אומר ומצביע לעבר האופק. וכך אני מוצאת את עצמי מפטרלת כמו לוחם חי"ר, במסדרונות הלבנים והבלתי נגמרים של בית החולים.
אין כאן אף אחת מותק. תבואי ביום ראשון
עד מהרה, אחרי סיבוב בלופ, אני נוחתת בקפיטריה. חוש האוריינטציה שמעולם לא היה לי שוב מוכיח את עצמו, רק מהכיוון ההפוך. בייאושי אני מתלבשת על הבחורה מהקופה, וזו מסבירה לי כיצד להגיע למרפאת הנשים. "ישר עד הסוף, אחר כך שמאלה". היא מגניבה מבט חטוף למבחנה שבידי ומחייכת בהבנה. מי יודע כמה נשים טעו בדרכם למרפאה והגיעו אליה כשבידיהן מבחנות חשודות. עוד כמה סיבובים ואני מצליחה להגיע סוף סוף למרפאת הנשים. גם הפעם אני נתקלת במנקה חביבה, שמבשרת לי בעליצות ש"אין כאן אף אחת מותק. תבואי ביום ראשון".
בשלב הזה אני כבר על סף בכי. לא יכול להיות שזה באמת קורה לי, אני מהרהרת, לאן נעלמה הדוקטורית, וממתי יום שישי הפך ליום כיפור?
.
אני חוזרת לפקידה - להלן מיס חומץ - שנוזפת בי בטון פדגוגי של הגננת בתיה: "איפה את? לאן נעלמת? הרופאה מחכה לך כבר שעה!" אני מנסה להוכיח את חפותי ומספרת לה שחוץ מצוות המנקים לא פגשתי אף אחד במרפאה הגינקולוגית, אבל מיס חומץ לא ממש מתרשמת מניסיונותי הכנים למצוא את הרופאה. "היא לא שם!" היא שואגת ,"היא ב-IVF (הפרייה חוץ גופית), ואם לא תמהרי היא תלך!"
אני שועטת שוב במדרגות תוהה למה היה כל כך קשה לה להגיד לי את מילת הקסם IVF כשהגעתי, במקום לתת לי לערוך פטרולים ברחבי בית החולים עם המבחנה ביד. אולי זה מין מבחן כזה לאמהות בהתהוות, אני חושבת לעצמי, וסוף סוף פוגשת את הדוקטורית, שמחייכת אלי בסימפטיה: "הכל בסדר, לא קרה כלום, מה שלומך הבוקר?"
דמעות מלוחות מציפות את עיניי. סדרת הניווטים שהתארגנה לי בבית החולים בבוקרו של יום שישי אקראי מסתיימת במפגש עם רופאה מקסימה, שלא מפסיקה לחייך ולהרגיע. אני מתעודדת. בכל זאת פה ושם אפשר עדיין לפגוש אנשים טובים באמצע הדרך.
לפנייה לכתב/ת 
