מלכודת של נרטיבים
כל עוד לכודים הצדדים בסיפור על כיבוש וטרור, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שמזמן אבד עליו כלח, לא יוכל להיפתר
הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ייפתר לעולם, כל עוד יישארו שני הצדדים לכודים בנרטיב, בסיפור המסגרת שעליו הם מתרפקים כבר שנים רבות וממנו הם שואבים את זהותם ואת משמעות חייהם. הקונפליקט בין שני העמים כבר הפך מזמן לבלתי ריאלי, כלומר: אין קשר בין המטרות שבשמן יצאו הצדדים לעימות לבין האמצעים שהם נוקטים כדי לשמר ולהאריך את ההתנגשות רוויית הדמים הזאת. התהליך האפיל על היעדים ובלע אותם. הפלסטינים מבינים היטב שמאבק מזוין לא יקנה להם עצמאות, אלא רק ירחיק את ריבונותם וחירותם; ואילו הישראלים הפנימו מזמן שביטחונם לא ישוקם בדרכים צבאיות ובהכבדת היד על מחנות הפליטים, אלא רק יתערער. אם כן, שואל הצופה מהצד, מדוע נמשך הקרב ללא הפוגה נראית לעין, וחרף ההכרה ההדדית שהאלימות אינה רק חסרת תוחלת לכל המעורבים, אלא אף מזיקה ומדרדרת את כולם לתהומות בלתי משוערות?
מפני שגם הפלסטינים וגם הישראלים עטופים בשכבה עבה של הסבר, הצדקה וסיבה אחת מכוונת ומכוננת, הנותנת פשר הוליסטי וחד-משמעי לכל התנהגויותיהם באיוולת מתמשכת ועקובת דם. ניתן לסקור את הדואליות הקיבעונית הזאת כהתכתשות בין שני אפוסים - הכיבוש מול הטרור. הראשון מניע את הפלסטינים והשני מדרבן את הישראלים. אלה הם שני הסברי-על, שמחברים בכל צד אידיאולוגיות ומפלגות שונות, מעמדות סוציו-אקונומיים לא שווים ואפילו דתות ועדות מתחרות. במילים אחרות, שתי המוטיבציות האדירות הללו מאחדות את הקולקטיב הפלסטיני ואת זה הישראלי-יהודי השסוע והמפוצל, ומקנות לכל אחד מהם אשליה של אחדות וערבות הדדית. זה טיבו של נרטיב מכונן, ועל מנגנוני אחדות כאלה - ולו גם פיקטיביים - אין מוותרים בקלות.
הפלסטינים מיצו את פרדיגמת הכיבוש עד למקסימום האפשרי. הם ניכסו אליה את כל צרותיהם וכל סבלותיהם מאז ועד עולם. הם ניתבו אל זדוניותו ואכזריותו של הכיבוש הישראלי את עוניים, נחשלותם הטכנולוגית, התעכבותם החינוכית ובערותם המישטרית. הם שכנעו את כל העולם באפקטיביות הכלל-תחומית של הכיבוש, המשתק ומעיק על התפתחותם ושגשוגם. הם שכנעו בכך גם את עצמם ואפילו לא מעט ישראלים. הסיאוב והאלימות, שנבעו והתפרצו מהשלטון הישראלי המתמשך על שני מיליון פלסטינים, עזרו לנרטיב הכיבוש להתמקם בתודעה ולהתנחל בה. אך התודעה הזאת, על הסמלים והריטואלים שהנפיקה, הייתה לרועץ ולחרב פיפיות בראש ובראשונה לפלסטינים עצמם. הם נלכדו בקורי העכביש שהם עצמם טוו, ויכולתם להגות נתיבים אלטרנטיביים כדי להקל על מצבם נפגמה קשות. כל האחריות למצבם האומלל מתרכזת בכיבוש, והטרגדיה הפלסטינית לא הייתה מתרחשת אלמלא היום השביעי של מלחמת ששת הימים.
כמה קל ונוח ליחס התפתחויות היסטוריות לסיבה פלאית אחת, אך כמה מוטעית וכובלת יכולה הנחה כזאת להיות. בכל שיח ובכל הזדמנות מדברים פלסטינים על סוף הכיבוש כסוף הסכסוך, ואין הטעיה עצמית גדולה מזאת. האם החל הסכסוך הישראלי-פלסטינאי ביוני 1967? והאם ייפתרו נקודות המחלוקת בין שני העמים בעקבות סיומו של הכיבוש? לא ולא. אלא שהפניית כל המאמצים וכל היכולות אל קץ הכיבוש, ככל שתהיה מובנת פסיכולוגית וקיומית, היא הסטה מסוכנת מהדרך אל יישובו הכן והצודק של הסכסוך.
לישראלים יש מצע נוח אחר להתפרקד עליו ולהתחמק מלבחון את הסכסוך באופן ישיר ובוטה: סוגיית הטרור הפלסטיני, ובשנים האחרונות, בגירסתו הקיצונית והממיתה ביותר - המחבלים המתאבדים. המצפון הלאומי הישראלי מצליח להסב עצמו מסבלות הפלסטינים בעטותו את כאבו שלו - כאב הקורבנות התמימים באוטובוסים, בבתי-קפה ובמועדוני נוער. גם כאן, הסכסוך המסתבך והבלתי פתיר נשען על הסבר אחד - האלימות הפלסטינית, רצונם להורגנו וההנחה המוכחת ש"אין עם מי לדבר". המטה-נרטיב של הטרור חוסם כל גישה להידברות (כי עם מחבלים לא מדברים), להבנה ולאמפתיה לאחר (הקם להרגך השכם להרגו) ולניסיון לסיים את מעגל האיבה (כי לא נושאים ונותנים תחת אש). גם זה טבעו של נרטיב מכונן: הוא מספק קלישאות למכביר.
והנרטיבים הללו אינם רק מתנגשים זה בזה, אלא בעיקר מזינים זה את זה באחוות לוחמים ותיקה: טרור מנציח כיבוש וכיבוש מצמיח טרור וחוזר חלילה. סביב הנרטיבים האלה מתגבשת זהות לאומית, מיתוסים, פולקלור, גיבורים חיים ומתים, מועדים, עצרות וקריירות פוליטיות. כל פלסטיני מגדיר את עצמו כלוחם בכיבוש, וכל ישראלי - כלוחם בטרור. כלומר, לא רק שהנרטיב העצמי של כל עם תורם לגיבושו ולהתלכדותו; גם הנרטיב האחר - נרטיב האויב - מעצב ובונה אותנו. הצלבת מסגרות ההגדרה הללו מסייעת לשני המתקוטטים ומעניקה משמעות לחיים בצוותא משני עברי המתרס. וזוהי בקצרה מהות ההמשכיות וההתארכות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר מכל הסיבות הרציונאליות, הכדאיות, והתועלתניות - אבד עליו הכלח.
ד"ר מולי פלג, מרצה לתקשורת פוליטית במכללת נתניה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
