משפט לתקשורת בפסטיבל ראש פינה
בפסטיבל הטלוויזיה בראש פינה נערך משפט ציבורי שבחן את התנהגות התקשורת בזמן מלחמת לבנון השנייה. "חופש המידע הוא מה שיש לנו", אמר השופט בועז אוקון
ערוצי הטלוויזיה הישראלים, העיתונות הכתובה, אתרי האינטרנט, רשתות השידור הזרות, כותבי הבלוגים וגם טוקבקיסטים - כל אלה דיווחו ועקבו אחר מלחמת לבנון השנייה במשך כל שעות היממה. היום (ו') בפסטיבל הטלוויזיה בראש פינה, הגיע הזמן להעמיד את המדווחים והפרשנים השונים למשפט ציבורי שבחן את התנהלות התקשורת בעת המלחמה.
כתב התביעה הוגש על ידי עורכת הדין ארנה לין, שפירטה את נסיבות המשפט: "במהלך הלוחמה, אמצעי התקשורת העבירו דיווחים שהיה בהם כדי לסכן את הכוחות הלוחמים וחיי חיילים. באמצעות תמונות, קטעי וידיאו ועוד, נעשתה פגיעה בצנעת הפרט ובכבוד האנושי". וכך החל הדיון. עורך הדין מטעם ההגנה, גיורא ארדינסט, אמר: "מי שכועס על מידת התקיפות והחריפות של התקשורת, הוא מי שכועס על מחירי הפירות והירקות בשוק הכרמל. השתנו הימים של מהדורת ערוץ 1 בסוף היום המשודרת לאחר שבוקרה מספר פעמים. כל פרט שייחסם יגיע דרך מאות בלוגים, תקשורת סלולרית ודיווחים אחרים. במהלך המלחמה, התקשורת נהגה בהרבה יותר איפוק מהדרישות שהחוק הציב לה. היא לא הגיעה לשם ואפילו לא התקרבה לשם".
בכדי להמחיש את הטעויות התקשורתיות שנעשו בערוצי הטלוויזיה, הוקרנו קטעים קשים ממהדורות החדשות של שלושת הערוצים המובילים, ביניהם אפשר היה לראות את עפר שלח ורביב דרוקר (ערוץ 10) מנהלים שיחה עם עד ראייה שמוסר פרטים מדויקים על מיקום נפילת הטיל באזור חדרה, את כתב חדשות ערוץ 2 נוקב בשם השכונה המדויקת בה נפל טיל בחיפה וכך עשה גם ירון לונדון בתוכנית "לונדון את קירשנבאום". בקטעי וידאו נוספים אפשר היה לראות את כתב חדשות ערוץ 2 רוני דניאל מוסר את הפרטים על יחידות מסוימות שנמצאות בקרבות קשים וכך גם נוקב במיקומים המדויקים בהם נערכים הקרבות. כך גם עשה כתב חדשות ערוץ 10 שי חזקני.
לאחר שידורי הקטעים עלה לבמה מנכ"ל חדשות ערוץ 2, שלום קיטל, ואמר כי "במהלך המלחמה התקשורת הייתה מגוונת והקהל קיבל תמונה ראויה ונאמנה, אך נכון, גם עם כשלים מסוימים. אפשר לחיות בלעדי זה, אבל ברוב המכריע של המקרים, כשדווח על המיקום בו נפלו הטילים, לא נעשה שום נזק ואם דובר צה"ל היה לידי, הוא היה מאשר את העובדה הזו. ההערות על אופן הסיקור הגיעו מהציבור וכל דבר נבדק עם הצנזורה הצבאית. לא ראוי לבדוק את הליקויים בבית משפט או על ידי חקיקה, אלא על ידי גופים אקדמיים המוסמכים על העניין". גם חנוך מרמרי, עורך עיתון "הארץ" לשעבר, הצטרף להגנה ואמר כי "אנחנו לא יכולים להתגעגע לימי מלחמת העולם השנייה, שם נוהלו קרבות קשים ועקובים מדם מבלי שאף אחד מחוצה להם לא ידע על המתרחש".
העיתונאי מתי גולן עלה לבימה מטעם התביעה ואמר כי "זו לא עיתונות לוחמת לדווח ממקום מסוים בו נופל טיל ולהיכנס לתוך לבנון בעת הקרב. עיתונות לוחמת הייתה מתבצעת אם העיתונאים היו מדווחים בשטחים לפני המלחמה, בזמן השקט ואז להראות שצה"ל לא מוכן למה שעלול לקרות ושמצבנו מסוכן".
כל הצדדים הסכימו כי אסור לתקשורת להעביר דיווחים שמסכנים חיי אדם. עו"ד ארדינסט הוסיף ואמר כי "הכשלים שהתרחשו בדיווחים ובפרשנות נעשו בתום לב וטבעו בים של דיווח אמין והוגן. אין בסיס לטענה שהתקשורת יצרה פחד ודאגה".
דבריו של ארדינסט לא היו רחוקים מהחלטת פסק הדין של השופט בועז אוקון, שהבין כי אין אפשרות לתת פסק דין, אלא רק חוות דעת. "מספר מקרים אינם יכולים להוות ראייה לפיזיולוגיה של התקשורת בעת המלחמה", אמר אוקון. "העיתונות זוכה ליתרונות מיוחדים וזכויות ומשם היא משרתת את זכות הציבור לדעת. מכיוון שהיא מקבלת את הזכויות האלה, היא צריכה למלא את תפקידה. חופש המידע הוא מה שיש לנו ואין לנו ברירה אלא לאפשר אותו את ואחר כך לקיים עליו דיונים ולבחון את החולשות והפגמים".
עשרות הצופים בקהל התבקשו גם הם להצביע, באמצעות הודעות SMS לגבי השאלה "האם התקשורת אשמה – כן או לא?", אך למרבה הצער, מערכת ההצבעות לא ממש עבדה והצופים המשיכו בדיון מחוץ למשפט הציבורי.
היציאה מלבנון. האם הקהל קיבל תמונה ראויה ונאמנה?
צילום: איי פי
מומלצים
