שתף קטע נבחר
 

ההיא עם הג'ינס הצמוד, על הדשא של בר אילן

את הפוטנציאל של שירה זיהיתי אמנם בשיעור הראשון, אלא שבתחילת השנה לא היה לי הידע הדרוש כדי לדעת אם מדובר בחילונית שמרנית או בדתיה חושפנית. אם אתה מהמר לא נכון, אתה עלול למצוא את עצמך בתוך פחות מחודשיים חולב עיזים כאבא לשישה ילדים על גבעה מבודדת ליד קריית ארבע. אז חיכיתי, ואחר כך זה התגלגל לקרב איתנים בין אפלטון לקופידון

את שירה הכרתי לפני שמונה חודשים. התיישבתי לידה בטעות (עאלק) בשיעור יהדות מחורבן. את הפוטנציאל של שירה זיהיתי אמנם בשיעור הראשון, אלא שבתחילת השנה לא היה לי הידע הדרוש כדי לדעת אם מדובר בחילונית שמרנית או בדתיה חושפנית. כשאתה לומד בבר אילן אתה לא לוקח סיכונים מהסוג הזה. פיתחת שיחת חולין עם הבחורה הלא נכונה, ואתה עלול למצוא את עצמך חולב עיזים כאבא לשישה ילדים על גבעה מבודדת ליד קריית ארבע בתוך פחות מחודשיים. אין זיון ששווה את הסיכון הזה. אז המתנתי.

 

חצי שנה של מחקר חלפה, במהלכה נחשפתי לעולם הסוער בקו התפר שבין הדת המתלבטת לחילוניות המובהקת. לא עוד ראייה פשטנית של המציאות בשחור ולבן. תוציאו מהראש את האבחנה משוללת היסוד שבחור שלא חובש כיפה הוא לא דתי. תוציאו מהראש את האבחנה המוטעית מן השורש שבחורה עם מחשוף עד מתחת לפטמה וחגורה רחבה במקום חצאית מיני לא אדוקה יותר מסיוון רהב מאיר. הדברים לא כאלו פשוטים בבר אילן, וכגברבר שטוף הורמונים וחפץ חיים (חיי מין, בעיקר) הייתי חייב לפתח חושים מחודדים במיוחד. אז פיתחתי. רק כשהעליתי את עצמי לדרגת רב אומן בזיהוי אסטרוגן חילוני, הרשיתי לעצמי לחזור ולבחון את סמל הסקס משיעור יהדות על פי הפרמטרים החדשים, וכך עשיתי.

 

שני שיעורים בהיתי בה. תוסיפו לזה עוד שתי הפסקות ובוקר אחד שבמקרה נתקלתי בה צועדת לכיוון הקפיטריה. הג'ינס היה צמוד כל כך שנדמה שאם היה עוקץ אותה יתוש דרכו, הוא היה מתפוצץ, עף לאלף רוחות השמיים, והתחת הכי מושלם בקמפוס היה מתגלה לנגד עיניי במלוא חילוניותו. התחלתי להשמיע קולות של יתושה מיוחמת בתקווה שאמשוך יתוש חרמן לכיוונה. זה לא עבד, אבל המחזה הספיק לי כדי לקבוע נחרצות שהיא דפנטלי אחת משלנו.

 

יומיים חלפו. דפקתי איחור אלגנטי לשיעור יהדות, כזה שיאפשר לי לבחור היכן אשב כשכולם כבר בוהים במרצה בעיניים מזוגגות מתסכול. נכנסתי לכיתה וקלטתי אותה מישירה לעבר הלוח מבט חלול מעניין ונבוב מכל אמונה דתית. התיישבתי לידה, ובפעם הראשונה ראיתי אותה מקרוב. זה הספיק לי כדי לדמות בעיני רוחי את עצמי גוהר מעליה ולשמוע בתוך ראשי את אנחותיה הקצובות המתייפחות ומשוועות לעוד, באפיקורסית מדוברת. מצד שני, במצבי העגום גם לראות את המרצה הבלוי היה מספיק לי כדי לדמיין את אותו הדבר. שירה לא יפה. אף פעם לא טענתי שכן. היא סקסית ברמות שקשה להעלות על הכתב ומשדרת אינטלקט, שנינות, ויותר מהכל - חילוניות, מצרך נדיר ומוערך במקומותינו.

 

כיוון ש"את באה לפה הרבה?" ו"אבא שלך גנן?" ירדו מהפרק, החלטתי ללכת על פתיח לא מתוחכם מדי. "על מה קיבינימט הוא מדבר?" שאלתי בחצי חיוך דבילי, מהסוג שאני מפיק רק כשהכי לא מתאים. "אין לי מושג, למרות שדווקא למדתי על זה פעם באולפנה".

 

במחי מילה אחת קרסה עוד תזה שבניתי במשך חודשים בדם, יזע ודמעות. הפאקינג אולפנה המזוינת הזאת. המשכתי לזרום איתה בכל זאת. נראה שהמרצה באמת היה יבש. היא סיפרה שגדלה בבית דתי ונמצאת בתהליך מתקדם של מעבר לשפיות (התרגום שלי). המשכנו לדבר עוד הרבה.

 

יש בה אינטלקט, סרקאזם, סקס-אפיל - ויש לה גם חבר

כשאני חושב על זה, אז בערך שלוש וחצי שנים שלא נדלקתי ככה על מישהי. פשוט יש בה הכל. יש בה את התוכן שחיפשתי, יש בה אינטלקלט, יש לה סרקאזם שמצליח לגרום לי להשתהות לכמה שניות של מחשבה מסיום המשפט שלה ועד שאני מבין על מה צריך לצחוק, יש לה סקס-אפיל מהסוג שמנטרל את הפנטזיות החולניות שלי לטובת חלומות בהקיץ על נשיקה בגשם. ויותר מכל אלה יש לה, איך לא, חבר. חבר שיכול, מצידי, לשבת בתוך איזו אולפנה שיבחר, כשכולן ביחד עולות בלהבות.

 

החלטתי להדחיק את ההתאהבות הילדותית שלי, ולא החלפנו מילה חודשיים. לא עזר. אני רואה אותה, היא שם, וגם כשהיא לא, היא תקועה לי בתודעה וממאנת לעזוב. עד כאן מדובר בקייס פשוט לכאורה. התאהבת במישהי שלומדת איתך, לקחת את הסיכון שתיתקע איתה שלוש שנים ותחיה כל פעם מחדש את תחושת ההחמצה. לזה הייתי מוכן להתרגל. לעובדה שהיא התחילה לעבוד ברחוב שלי ואני רואה אותה גם מחוץ לקמפוס פעמיים ביום לא התרגלתי. כשהיא קלטה שאנחנו שכנים היא קפצה להגיד "היי" והחזירה מן השאול את יחסינו האפלטוניים. עניין שהיה די מתבקש, לנוכח העובדה שאף פעם לא רבנו, אלא יחסי הידידות שלנו גוועו באופן טבעי. בשעה אחת קבענו לשבת על צהריים. מבחינתה היא באה לפגוש ידיד מהקמפוס. ואילו אני יצאתי לדייט, ולא סתם דייט, אלא דייט שעבר לי בראש יום אחרי יום במשך חודשיים וקוטלג במדף הפנטזיות שלא ימומשו, איפשהו בין קניית בית על שפת האגם לבין סתם סיבוב על אגם רודברג.

 

נראה שאלת המזל החליטה להאיר לי פנים. נראה גם שאילו הייתי מקשיב בשיעור היהדות הייתי יודע שאני לא אמור להאמין שהאלה הזו קיימת, אבל אף פעם לא הקשבתי. מה שהסתמן כיום המזל של השבוע מתחיל להסתמן כיום המזל השנתי. עשר דקות, וגיליתי שהיא נפרדה מהחבר שבועיים קודם לכן. אם המזל ימשיך לשחק לי, בקצב הזה אני עוד עלול להיות חייב למישהו למעלה ולשלם על זה אחר כך עם ריבית דריבית בשנים של מנחוס. אבל בעצם, זה המצב הרגיל שלי, אז למי אכפת. ישבנו בסך הכל שעתיים. מדהימה הבחורה הזאת. כשקמנו לזוז גיליתי שבפעם הראשונה מזה שנים אני מנהל שיחה קולחת עם בת המין היפה והרע, כשאני נמשך אליה בטירוף, ובמשך השיחה כולה לא חושב ולו פעם אחת על סקס. ואל תגידו לי עכשיו שאוראלי נחשב לסקס. סתם נו, כלום כלום, נשבע. התוכן שלה מילא אותי בצורה כזו שמחשבותיי לא גלשו לשום כיוון אחר, ממש כך.

 

אני מפנטז על דמותה גם כשהיא חצי מטר ממני

חודש חלף. מפעם בשבוע זה הפך לכל יום. ל'כל יום" התווסף שישי בבוקר, ארוחת בוקר בבית קפה, וכל מוצ"ש הולכים ליפול על בירה בפאב. ידידים? ידידים! אפלטוני? אפלטוני! מבסוט? זין מבסוט! אני רוצה את הבחורה הזו בכל נים בגופי, אני עוצר את עצמי שלא לזנק עליה בערך 30 פעם בערב, אני מפנטז על דמותה גם כשהיא יושבת חצי מטר ממני, אני מתאווה לנשק אותה כמו עלה בלב מדבר ציה המשתוקק לטיפת מים, אני מת ללחוש לה באוזן שאני מאוהב בה עד כדי אובדן השפיות לקבל סטירה ולהסיר כבר את המועקה הזו מהלב. אבל זה אני, ובשורה התחתונה אני סוג של אפס. ידידים? ברור שידידים!

 

סתם ככה טלפון רגיל של ערב לספר לי שאמא עיצבנה אותה. אני חי-מת כבר חצי שנה, והיא "אמא עיצבנה אותה". כל אחד והמזל שלו. דיברנו משהו כמו שעתיים. כבדרך אגב היא זורקת לי שהיא לא זוכרת את עצמה בלי חבר כל כך הרבה זמן, שממש מוזר לה העניין הזה ושהיא מרגישה שהיא כבר מתה להתאהב. אני מביע הזדהות ותוהה אם המספריים של הציפורניים שלי חדים מספיק כדי לחדור באבחה אחת את בית החזה ולהתיישב לי ישר במרכז הלב, וכמה זה יכאב עד שאתפגר. בטח שלא יותר ממה שכואב לי עכשיו. הרי אין לי את מי להאשים פה, וזה אולי נורא יותר מהכל. המצב הזה לגמרי בידיים שלי, ואם הייתי מייעץ לחבר, הייתי אומר לו לעשות מעשה ולחתוך לכאן או לכאן. פשוט להפיל עליה את התיק ולקוות לטוב. זה מה שצריך להיעשות, וזה מה שאעשה. השיחה הזו נתנה לי את הדרייב, ונדמה שאני מוכן נפשית להתמודד עם חודש של דיכדוך אחרי שאקבל את ה"לא" המהדהד לפרצוף. זהו, החלטתי, וכשאני מחליט אני מבצע. השאלות שנותרו לא פתורות הן מתי, ואיך לעזאזל אומרים דבר כזה ל"ידידה הכי טובה שלך".

 

"מותק אני דלוק לך על התחת כבר חצי שנה, תתמודדי"

שבועיים נוספים של מפגשים יומיים עברו, והבנתי שאני פשוט לא מסוגל לעשות את זה. מצד אחד אני מכור לאנרגיות החיוביות שהמלאך הזה מקרין לי בכל אחד מהמפגשים היומיים שלנו ומפחד להפסיד את זה, ומאותו צד אני פשוט לא רואה את עצמי יושב איתה כששנינו קרועים מסשן של צחוקים ואומר לה "מותק אני דלוק לך על התחת כבר חצי שנה, תתמודדי". זה פשוט לא עובד ככה. נשיקה? אין מצב בעולם. פורמאלית, היא משדרת לי יותר אפלטוניות ממה שאפלטון שידר לאריסטו. אלא שמנגד, היא לא סתומה, ונדמה שהיא מבינה היטב שאינטנסיביות המפגשים בינינו מעידה שיש פה משהו מעבר. היא משופעת בחברים וחברות, ובוחרת במודע להעביר במחיצתי ערבים לא מעטים. מת לעשות את זה ופשוט לא מסוגל. אפס, פחדן, נמושה, תבוסתן. מה שתגידו.

 

בלילה הראשון שלא הצלחתי לעצום עין מגעגועים לחיוך שלה החלטתי לעשות מעשה. מחר זה קורה. קבענו לצאת בערב למסעדה, בתקווה ששילוב של אוכל טוב והחיוך שלה יוציאו ממני את המיטב. מחר יהיה הערב האחרון שלנו בוורסיה הפתטית הזו. אגיע לארוחה הזו כמו מתאגרף שעולה לסיבוב האחרון, הקרב צמוד והוא כבר השלים עם זה שנוק אאוט לא יהיה פה. מה שנשאר לו עכשיו זה לעשות הכל הכי טוב רק כדי להרשים את השופטים. היא באה לאסוף אותי. חיכיתי לה בחולצה שאני הכי אוהב, אחרי ארבעה שפריצים מהאפטר שייב היקר ועם חבילת שוקולד ביד. תמיד אני מביא לה משהו. ככה זה בין ידידים טובים לא? היא זיהתה את השוקולד אצלי ביד והדביקה לי נשיקה ללחי. הרגשתי איך חצי חבילה נמסה לי בין האצבעות. התיישבנו בסביבות עשר וקמנו באחת וחצי.

 

אם באמת הייתי ספורטאי, השדרנים בטלוויזיה היו אומרים שהצלחתי להתעלות על עצמי ברגעים הכי קריטיים. היה סוף. גרמתי לה להתגלגל מצחוק, הייתי חד, הייתי קולח, הייתי שנון, הייתי צריך לנשק אותה. אלא שהתוכנית המקורית הייתה להפגיז בארטילריה כבדה בערב ולדבר איתה בנינוחות מחר כשנשב על צהריים. היא הורידה אותי בבית בסביבות שתיים, ישבנו באוטו שתי דקות בשתיקה, מסתכלים אחד לשנייה בעיניים. מחר בצהריים חשבתי לעצמי. מחר בצהריים.

 

התיישבנו, הלב שלי פועם כמו סאב של הונדה בחולון

ידעתי שלארוחת הצהריים הקבועה שלנו היא תגיע מחויכת ועם שרידי האנג אובר מליל אמש. אני לעומת זאת הצטיידתי בתיק עמוס אופטימיות ומחשבות חיוביות. בריצ'רץ' הצדדי השארתי מקום לקצת מהמלאך הזאת, לחיוך ולגוף ההורס שלה. נפגשנו והתיישבנו. הלב שלי פועם כמו סאב של הונדה בחולון, נראה שאם יחלישו עוד טיפה את המוזיקה תהיה לי פאדיחה היסטרית.

 

"היה לי הערב הכי הזוי בעולם אתמול", היא פותחת. אני מתמלא באנרגיה ומחזיק חזק לפני שמטיל את הפצצה האחרונה. "אתה לא מבין איזה קטע", היא ממשיכה. אני מחייך בנימוס וממתין שתסתום לשניה את הפה כדי שאוכל לתת בעיטה מילולית לסכר הבולם את נהר הרגשות שלי. אני חושש שכשיפרוץ הוא עלול להטביע את שנינו עם כל הסועדים מסביב. "הלכתי לישון רק בארבע, אחרי שהורדתי אותך עצרתי טרמפ לאיזה בחור דתי מחוץ לבית שלך וישבנו עד הבוקר".

 

"מה את עוצרת טרמפים לבחורים כשאת לבד באמצע הלילה?" שאגתי וכולם מסביב בלי יוצא מהכלל הפסיקו ללעוס ונעצו בי מבט משתהה. היא עוד שניה מתחילה לבכות מהתגובה המחורבנת שלי. התנצלתי והשפלתי מבט כדי לשמוע כמה הוא מקסים, הטרמפיסט המזויין. שייחנק. שייחנק משאיפת עשן ליד האקס שלה בתוך האולפנה הנשרפת. שישרפו כולם ושיזדיין העולם.

 

הוא חי, הוא נושם והוא בועט ברסיסי התקווה המנופצת שלי

לא פעם חלפה לי בראש המחשבה שהטרמפיסט, ימח שמו, הוא סוג של פיקציה שהמציאה כדי לתת לי פוש, ולגרום לי לפעול. אז זהו שלא. הוא דתי, הוא חי, הוא נושם והוא בועט. בועט בעיקר ברסיסי התקווה המנופצת שלי שאני והיא עוד נהיה פעם יחד. הם יוצאים כמעט כל ערב, ולא שזה בא על חשבון זמן האיכות שלנו ביחד, ממש לא. אני מקבל מנת יתר של שיחות טלפון כדי לנתח כל משפט שהוא אומר ולהתלהב בצביעות מעושה מכל הפתעה שקנה לה. בשביל מה יש ידיד הכי טוב, אם לא כדי לחלוק איתו את רגעי ההתאהבות המאושרים. למישהו יש אקדח?

 

הוא מרגש אותה ומצחיק אותה ושנון כזה ואינטליגנט וחמוד ונראה ממש טוב וגם עם כיפה שעושה אותו ממש סקסי "כמו שאני אוהבת". ומה אני? אה כן, אני לוזר. אני לוזר שלא מקשיב בשיעורי יהדות ומעצבן בכך כנראה את הבוס הגדול. אז הוא מתעלל בי. זכותו. המשכנו להיפגש מאז בערך פעמיים בשבוע ולדבר על הכל בסבבה. אני ממשיך לשעשע אותה כדרכי, וממשיך להאזין לסיפורי האהבה שלה. אף אחד בעולם לא ישכנע אותי שלא זיהיתי במבט שלה ניצוץ. ניצוץ שהוא הכל חוץ מאפלטוני. אם הייתי מתקרב עוד טיפה הייתי מצליח לראות את אפלטון וקופידון הולכים שם מכות רצח, אני בטוח.

 

השעה עכשיו כמעט שלוש בלילה. היא אצלי אחרי שראינו יחד סרט ונרדמה על הספה. הוא בחו"ל. הסתכלתי עליה שתי דקות כדי לגלות שהיא מושכת עד כאב גם כשהיא ישנה. נצבט לי הלב והחלטתי שזו הפעם האחרונה שאנחנו מתראים. התיישבתי פה כדי לכתוב את זה. אז הנה כתבתי. עשיתי סוויץ' בראש ואני נחוש בהחלטתי שזהו.

 

שלושה שבועות עברו מאז כתיבת השורות האלו. ראיתי אותה פעם אחת כשהפתיעה אותי בעבודה. החסרתי פעימה אמנם, אבל עמדתי בזה בגבורה. היא שייכת להיסטוריה. מה שמזכיר לי שבהרצאה על ההיסטוריה של התלמוד יש אחת שווה פצצות, ועם הסטרפלס הזה אין מצב שהיא לא משלנו.

 

האימייל של רון

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
התחת הכי מושלם בקמפוס היה מתגלה לנגד עיניי
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים