כן, דווקא בירושלים
המצעד אינו "מיני" ואסור לוותר עליו. אם חלילה יקרה אסון, ראשי המסיתים לא יוכלו לומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה
כל-כך קל לבקש ממארגני מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים לוותר עליו. למה לכם לעצבן, למה לא להתחשב, למה דווקא בירושלים? ועוד מדברים על סכנה לאלימות. אולי פשוט תוותרו? לכאורה זה נשמע כמו פתרון הגון, שיביא הקלה לכולם. חלק מהמתנגדים אפילו אומרים: לא אכפת לנו שתעשו מה שאתם רוצים בחדרי חדרים, רק לא בפרהסיה, לא בירושלים. ויש אפילו מי שמציע להעביר את המצעד לתל-אביב (כאילו ששם ה"תועבה" מותרת...).
אלא שזהו כל העניין. המצעד הוא מאבק חשוב על הפרהסיה, גם בירושלים, ואסור לוותר עליו. המאבק של הקהילה הגאה הוא לא רק על זכויות הפרט לחיות את חייו לפי נטייתו ולפי רצונו, אלא הוא על הלגיטימציה הציבורית, על הזכות להיות הומו או לסבית בגלוי בלי להתחבא ובלי לחוש בושה. זה לא עניין של מה בכך.
מדי שנה, אלפי צעירים וצעירות שמרגישים שהם לבד בעולם, דחויים מהחברה, מיואשים מהחיים, מגלים שהם לא לבד. שיש אלפים כמוהם, שמוכנים ויכולים לצעוד ברחובה של עיר, שיש סיכוי לחיים ושיש להם קהילה תומכת, בה יוכלו לחיות בכבוד ואף להקים משפחה. הקהילה הזאת כוללת לא רק את ההומואים והלסביות עצמם אלא את כולנו, את כל האנשים ההגונים שמאמינים בזכותם לחיות כמו כל אדם ומקבלים אותם כחלק אינטגרלי מהחברה.
מותר להתנגד למצעד, מותר למחות ולצעוק, אך אסור בשום אופן לנקוט אלימות או לאיים באלימות. מנהיגי המתנגדים, שכל-כך חשוב להם להגן על קדושתה של ירושלים מפני ה"תועבה" כביכול, מוכנים במחיר הזה לחלל את ירושלים ולטמאה בדם שעלול להישפך כתוצאה מההסתה והשנאה שלוחת הרסן של השבועות האחרונים. הרי התועבה של עיר שתושבים מתוכה הורגים ופוגעים בתושבים אחרים רק בגלל שנאה וגזענות, גדולה לאין ערוך מהתועבה של עיר שתושבים מתוכה צועדים בה ותומכים בזכותם לחיות על פי נטייתם המינית.
המשותף לכל המתנגדים למצעד, המפחדים כל-כך מה"תועבה", הוא שהם מעולם לא היו במצעד גאווה. המצעד הירושלמי איננו פרובוקציה והוא אינו נושא מסרים מיניים. משתתפים בו ירושלמים דתיים וחילונים, זקנים עם צעירים, משפחות, הורים וילדיהם וידידים. זהו מצעד מכובד של זכויות אדם ושל אהבת אדם, שמאורגן כבר כמה שנים על-ידי "הבית הפתוח". זהו מצעד של אנשים הגונים, ואנשים הגונים צריכים להשתתף בו.
אם חלילה יקרה אסון, לא יוכלו אותם מנהיגים ואישי ציבור לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". במקום לאיים, במקום להסית, הם צריכים לעשות הכל כדי למנוע את האלימות ולהרגיע את הרוחות.
מומלצים
