המבוטח זכאי ליהנות מן הספק

עובד המבוטח בביטוח הלאומי, המבקש להוכיח כי מחלתו נובעת מתנאי עבודה הכרוכים במתח, זיהום, רעש, או כיוצא באלה תנאים שאינם גלויים לעין, ניצב בפני קשיי הוכחה בלתי אפשריים.

סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי, בא להקל על עובדים אלה. הסעיף מטיל על המוסד את הנטל להוכיח כי "השפעת העבודה על אירוע התאונה הייתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". אם המוסד לא יעמוד בנטל הוכחה זה, העובד יזכה בהכרה ובזכויות הנכספות של נפגע עבודה.

אלמלא סעיף 83, היו זכויות העובדים בביטוח הלאומי הופכות במקרים רבים לתיאורטיות. אולם לא די בסעיף 83. על מנת שסעיף 83 יהיה בעל ערך, צריך שיהיו גם שופטים בעלי הבחנה, יכולת שיפוטית וקריאה מושכלת של חוות דעת רופאים. המקרה של חיים בראור מדגים זאת היטב.

בראור החל לעבוד באגד בהיותו בן 26. משך 30 שנה, עד הגיעו לגיל 56, עבד בראור כנהג. בתקופה זו נחשף לרעשים מזיקים. בהמשך עבודתו לא נחשף בראור יותר לרעשים. 16 שנה לאחר שלא נחשף יותר לרעש מזיק בעבודתו, בהגיעו לגיל 72, אובחן בראור כסובל מליקוי שמיעה עצבי סימטרי בשתי האוזניים ומטנטון.

בראור פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש כי זה יכיר בליקוי השמיעה ובטנטון כמחלות שנגרמו עקב עבודתו. המוסד דחה אותו. בראור פנה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, והדיון בתביעה הועבר להכרעת השופטת איטה קציר.

השופטת קציר מינתה את ד"ר ברקו, כמומחה מטעם בית הדין. המומחה היה צריך לתת חוות דעת בשאלה: מה היתה השפעת עבודתו של בראור באגד על הליקויים בשמיעה ועל הטנטון. המומחה, כמו מומחים רבים אחרים למרבה הצער, הושפע במיוחד מהעובדה שבמהלך השנים בראור לא פנה לקבל טיפול רפואי.

המומחה הודה כי ייתכן שחלק משמיעתו של בראור נפגע כתוצאה מחשיפתו לרעשים מזיקים בעבודה, אך לא ניתן לקבוע את מידת הליקוי השמיעתי כתוצאה מכך. לדעת המומחה, זמן הופעת ליקוי השמיעה בגיל 72 מראה על סבירות גבוהה יותר, שחלק משמעותי יותר מליקוי השמיעה הוא גילאי. ליקוי שמיעה ברמה כזו, כשמדובר בפגיעה בתדירויות הדיבור, היה מחייב פנייה מיידית לקבלת טיפול רפואי. פנייה שכזו לטיפול כאמור לא נעשתה.

באשר לטנטון, קובע המומחה, לא היו תלונות על טנטון בזמן שבראור נחשף לרעש מזיק. כשטנטון מופיע 16 שנה לאחר חשיפה לרעש, אין קשר סיבתי בינו לבין החשיפה לרעש מזיק.

לסיכום, קובע המומחה, ייתכן שקיים קשר סיבתי חלקי בין ליקוי השמיעה לחשיפה לרעש מזיק בתקופת עבודתו של בראור באגד. אך קיימת סבירות שהשפעת החשיפה לרעש בעבודה פחותה מהשפעת גורמים אחרים על מצבו השמיעתי.

המוסד לביטוח לאומי קפץ על חוות דעתו של ד"ר ברקו כמוצא שלל רב. המילה "ייתכן", בחוות דעת, טען המוסד, משמעה "שאפשר שכן ואפשר שלא, ועל כן אין הצדקה לאשר את התביעה ולתת למבוטח ליהנות מהספק".

אלא שלא כך הבינה השופטת קציר את חוות דעת המומחה. אכן ד"ר ברקו קבע כי קיימת סבירות שהשפעת חשיפתו לרעש של בראור בעבודתו פחותה מהשפעת גורמים אחרים. אולם, מבהירה השופטת, המומחה לא נקט בלשון החוק הדורש כי השפעת העבודה תהיה "פחותה הרבה". המומחה גם קובע, כי ייתכן וקיים קשר סיבתי חלקי בין ליקוי השמיעה לחשיפה לרעש בתקופת עבודתו של בראור כנהג, כלומר עד הגיעו לגיל 56.

"כאשר מדובר בקשר סיבתי חלקי בין חשיפה לרעש מזיק בעבודה לבין ליקוי השמיעה, וכאשר מדובר בקיומה של סבירות שהשפעת החשיפה פחותה מהשפעת הגורם הגילאי, פירוש הדבר כי כפות המאזניים שוות. במצב שכזה", פוסקת השופטת, "יש לפרש את חוות הדעת לטובת המבוטח".

התוצאה הסופית: ליקוי השמיעה בשתי האוזניים הוכר הן כמחלת מקצוע והן כתאונת עבודה על פי עקרון המיקרוטראומה. התביעה להכרה בטנטון נדחתה.

הכותב הוא עו"ד המומחה לנושאי ביטוח