המלך מזוז הראשון
הוא פוסל חוקים, מדיח רבנים, סוגר תיקים ופוטר עבריינים. איך קרה שכל הרשויות בישראל סרות למרותו של היועץ המשפטי לממשלה?
האם בארץ ישנו איש שהוא מספר 1? ואם כן, מיהו? גאון פוליטי? כלכלן בקנה מידה עולמי? סמכות מוסרית גדולה, הדואגת יומם וליל לאינטרסים של המדינה? מנהיג האומה? נביא בן ימינו? בישראל מכהנים ראש ממשלה ונשיא, חברי ממשלה וחברי הכנסת, קציני צה"ל ומנהלים בכירים של תאגידים מובילים, רבנים ראשיים ועורכים ראשיים של עיתונים. אבל כולם כאחד בסופו של דבר תלויים בהחלטותיו של אדם אחד. קוראים לו מני מזוז.
התפקיד אותו הוא ממלא נקרא בפשטות: היועץ המשפטי לממשלה. תואר נפלא בפשטותו, שלא מסגיר דבר על היקף הסמכויות השלטוניות הנתונות בידיו של אדם זה: הוא מצהיר ש"חוק ההסדרים בעייתי ואנטי-דמוקרטי"; מטיל מסים על עבודתם הדתית של רבנים ואנשי קבלה; דורש את התפטרותו של הרב הראשי מצגר על סמך ראיות שנויות במחלוקת; מכריח את המוסד לביטוח לאומי להכיר בזכויות קניין של משפחות הומוסקסואליות, אשר אינן מוכרות בישראל; מפשיר, למרות התנגדות האוצר, את שכר המינימום; מזהיר ממשלת מעבר פן תגלוש אל מחוץ לגבולות הנושאים השוטפים כל עוד לא זכתה באמון הכנסת - אך תומך במינוי שופטים חדשים לעליון למרות בקשת הנהלתו לדחות אותם עד לאחר הבחירות.
ללא מבוכה סוגר היועץ את התיק השערורייתי אודות האי היווני נגד גלעד ואריאל שרון - אבל את עמרי שרון נותן שישליכו לכלא "לטובת האינטרסים של הדמוקרטיה". הוא תוקף את חברי הכנסת גורלובסקי ופרץ, את השרים הנגבי ורמון. הוא חוסם את דרכו של ליברמן לממשלה ומטיל ספק במעמדו של צבי חפץ כשגריר בבריטניה. הוא זה שמקבל החלטה על שימור מעמדו של אריאל שרון כבלתי כשיר זמנית - וזאת בנושא כה מרכזי בתקופת מסע בחירות. הוא זה שמאשר את ההרכב הסופי של הוועדות לחקירת תוצאות מלחמת לבנון השנייה. אם אין מדובר כאן בסמכות שלטונית, אזי מהי סמכות שלטונית בכלל?
בנושאי ביטחון, מזוז הוא זה שדרש משרון לוותר על ירי טילים בתגובה לקסאמים, כשהוא מסביר שהדבר "עלול לגרום לאבדות בקרב תושבים, מה שיתפרש כפשע צבאי". הוא זה שדחה בביטול את צורך באישור פרלמנטרי לפרוטוקול בעניין מסירת ציר פילדלפי לפיקוח מצרים, ציר שדרכו מתקיימת היום העברה מסיבית של כלי נשק לעזה. הוא התבטא נחרצות נגד הטלת מעצר מנהלי על מרדכי ואנונו לאחר צאתו מהכלא, למרות הסכנה הטמונה בהמשך פעילותו האנטי-ישראלית. הוא קיבל את ההחלטה על כך שאלחנן טננבוים, שבגינו שוחררו מאות מחבלים מן המסוכנים ביותר, לא יעמוד לדין על עסקאות מפוקפקות.
מזוז אסר על פרסום מכרזים למכירת מקרקעין, לרבות מקרקעין השייך לקק"ל, ובכך ביטל פרקטיקה בת מאה שנה, שכתוצאה ממנה קמה מדינת ישראל. הוא הכריז שבנושא מכירת המניות של הרמטכ"ל חלוץ "יש לדון בערכאות אזרחיות ולא משפטיות". כשהוא בוחן את התנהלות המשטרה במהומות אוקטובר 2000, הוא מעורר לתחייה תיקים פליליים נגד שוטרים. במהלך ההכנות לפינוי מעזה הוא הצהיר כי ידאג אישית לכך ששוטרים, אשר נקטו אלימות נגד המפגינים, יזכו לחסינות מפני תביעות אזרחיות, ואילו אנשי צבא שהותקפו בידי מתיישבים יוכלו להתלונן לגוף מיוחד.
גזענות סלקטיבית
האם מזוז, לו נציגי הימין קראו בתקיפות, אך ללא הצלחה, לטפל בגורמי שמאל קיצוניים באותה עקביות בה טיפל בקיצונים ימניים - הוא אדם אובייקטיבי? מדוע, בה בשעה שהוא תומך בתביעת "שלום עכשיו" נגד מתיישבים ומטפל ב"גיבוש בסיס משפטי, שיאפשר להיאבק באופן יעיל נגד מרי השלטונות" - הוא סוגר את התיקים הפליליים נגד סרבני שירות, בשל הצורך ב"סובלנות כלפי אנשים המסרבים לקיים את החוק מסיבות אידיאולוגיות"? מדוע המאבק ב"גזענות" גובל מבחינתו במאבק נגד גילויי גזענות כלפי ערבים (למשל, פרודיה בעיתון)? ומדוע הוא מעלים עין מאירועים מסוכנים בהרבה, כמו טענות על רדיפת "רוסים", "מרוקאים" או "רומנים", כשהוא מניח שכאן מדובר ב"סכסוכים פנים-עדתיים" ולא בגזענות?האם המדינה זקוקה למשפטן מנוסה המפקח על עבודת הרשויות הממלכתיות, אדם שיכול לשים לב ולתקן טעויות חקיקתיות ומנהליות, אשר מפניהן שום פרלמנט ואף ממשלה בעולם אינם מבוטחים? כן, ללא ספק. האם עבודתו אמורה להחליף את עבודת הכנסת, הממשלה והאל יודע אילו רשויות נוספות, כשהוא הופך למעשה לאדם מספר 1 במדינה? ספק רב. בעיקר כשלא ברור במיוחד מי, הלכה למעשה, מפקח עליו עצמו. מי מחליט מה בדיוק נכלל בתחום טיפולו, ואילו נושאים אינם נוגעים לו? ומה לעשות עם ה"המלצות" שלו כשהוא מתחיל לעסוק באופן נמרץ בנושאים המצויים מחוץ לסמכויותיו? או שמא ל"המלצות" אלו אין בסיס חוקתי? ומה לעשות עם החלטותיו, אם תוך פרק זמן קצר מתברר שלא רק שהן מוטעות, אלא אף מסוכנות? ומה לעשות בנוגע לשאיפותיו להתבטא בכל נושא, כשהוא מביע דעות נחרצות, כאילו בדמותו קם לתחייה צאצאם של מלכי ישראל?
אולי למני מזוז באמת נראה שהוא משרת את המדינה בצורה הטובה ביותר כאשר הוא מקים לתחייה את הפרקטיקה מעידן משטר השופטים, כאשר ליהודים עוד לא הייתה מדינה מגובשת משלהם, והשלטון כולו היה מרוכז בידי המלכים והנביאים. לא נפקפק בטוהר כוונותיו. מה שמבלבל הוא רבגוניות האינטרסים שלו ופסקנות הצהרותיו. עבודתו של משפטן לא פחות אחראית ועדינה מעבודתו של רופא. כאשר "תרופותיו" מזיקות לסובבים יותר מהמחלה עצמה, מגיע הזמן לעצור ולשקול את החלפת נושא המשרה. מה עוד שאין בישראל פקידים שאין להם תחליף. אפילו אם מדובר ביועץ המשפטי לממשלה.
לפנייה לכתב/ת 
ארקדי גאידמק
צילום: ירון ברנר
מומלצים
