געגועיי למסעודה

אוי, כמה שאני מתגעגעת למסעודה משדרות. פעם, כשעוד חשבו בערוץ השני שיש לצופיו איי קיו דו ספרתי, ניסו לבדר אותם. לא תמיד בהצלחה, לרוב בוולגריות, תמיד בפסגות רייטינג שלא יאומנו. מאז התחלפו ההנהלות, והיום נדמה שאותם צופים משוערים הם שוטים גמורים שיבלעו כל דבר שמוגש להם אחרי מהדורת החדשות. למשל, את "משפחה חורגת" (אמש, ערוץ 2).

הנה אם כן אורי וארזה שחיים בחשכת אוברדרפט בבית נאה ושכור ויקר ברמת חן, מחזיקים בשתי מכוניות ואופנוע, שולחים את שלושת ילדיהם לחינוך פרטי ולא מבינים איך אפשר לגמור את החודש ב-24,000 שקל. אל לב המאפליה המדומה הזאת נכנס איש, גל אלון שמו, המוגדר כ"מאמן אישי". הוא הכלאה מדהימה בין רס"ר משמעת לקשקשן ניו אייג', והוא אומר דברים כמו "ויתור על המקום הזה, שחרור של המקום הזה

יעצים אותך בצורה מטורפת", והוא לא מתכוון לשטחים הכבושים אלא לאגרסיות של אורי. לפעמים הוא מחבק, לפעמים יורה מקבץ פקודות, לפעמים מתעמת עם שני מומחים פיננסיים מאופרים לעייפה שמדקלמים טקסטים כך, ש-ג. יפית נשמעת לעומתם כשחקנית שייקספירית משובחת. כל השלושה מצויידים בכישורי משחק של עץ מלבלב ובעצות נאות: תפרסו הלוואות, ארזה ואורי. הבנק מסכים, כמובן: מדוע? לא מגלים לנו.

בעל הבית מסכים להפחית בשכר הדירה, העובד הזר מסכים להיות מפוטר ממשרת המנקה, אורי מפסיק לעשן, ארזה מגלה שיש פער מחירים בין המכולת השכונתית למרכול הזול, ואורי לא מוכן למכור את האופנוע ומתגלה כיצור תוקפני למדי. עד כאן מרכיבי הפסיכודרמה, ומכאן – לרעיון הגדול של המאמן האישי: במקום שהמשפחה תצטמצם עוד בהוצאותיה ותשלח את ילדיה חלילה אל החינוך הממלכתי או תעבור מן הבית היקר לדירה – הבה ונגדיל את ההכנסות. ארזה תתפטר מן העבודה ותפתח עסק! והיא תעשה את כל זה בשבוע אחד! היא אפילו יכולה סתם כך לקום וללכת מבלי להודיע מראש למעסיקיה - ואתם תאמינו לכל זה!

ארזה מגמגמת משהו על "מרכז פנאי" או מכון להדרכת הורים. נסיונה בתחום מסתכם בחינוך ילדיה – אכן פשטידות חמודות וצייתניות על פי הרגעים הספורים בהם הם מופיעים על המסך – ובאיזכור איזשהו ידע על מהות החינוך האנתרופוסופי. מה טיבו של העסק? כיצד תקים אותו בשבוע? מה יתרחש בו? מיהם אנשי המקצוע שיפעילו אותו? מהן

העלויות המשוערות של כל זה? מנין נלקח הממון הדרוש אם אורי מסרב למכור את האופנוע והאם אכן מכר את הרנו בשבוע הנדון? וכיצד הספיקה ארזה בשבוע הזה גם לגדל את ילדיה למופת, לדאוג לנקיון ביתה בעצמה וגם לשכנע את הספר השכונתי לקנות ממנה שוברים עסקיים שכבר הספיקה להפיק ולהדפיס, בסכום של כמה אלפי שקלים – למרות שמעולם לא פגשה את הספר הזה קודם לכן, ולמרות שהיא מתקשה להתנסח בבהירות ראויה למקדמת מכירות?

התשובה טמונה כמובן בעצה של גל אלון, מין המהום סמכותי על "יצירת שותפויות עסקיות", שאחריו ארזה מייצרת המהום לספר שלה – אליך מגיעות נשים מחתך סוציו-אקונומי גבוה, אלה גם הלקוחות שאני חפצה בהם, נשתף פעולה - אתה תקנה את השוברים שלי ותחלק למסתפרות. השתכנעתם? לא זפזפתם?

זו אמורה להיות תוכנית ריאליטי, ואלוהים אמור להתגלות בפרטים הקטנים. גם אם כל מה שאירע בה הוא אמת לאמיתה, מידת האמינות שלה שואפת לאפס. זה רע במיוחד משום שהתוכנית איננה עוסקת בעניינים נזילים כמו יחסי אנוש דרמטיים בחסות המצלמה, אלא בכסף, וביכולתם של הצופים לעשות קצת חשבון ולהבין, ששום דבר כאן לא מתחבר עד הסוף. לא פריסת ההלוואות במקום להחזיר לבנק כסף מ"נכסים קיימים" של המשפחה, לא שלילת כרטיסי האשראי מבני הזוג ולא מחירה הלא ידוע של הרנו שנמכרה או לא. מסעודה משדרות היתה מבינה את זה בתוך חמש דקות, ומתפנה להלעיג קצת על אורי וארזה, שבאמת לא מבינים כלום – או שהם רק מנסים למכור לכם אשליה שהם לא מבינים. קניתם? אולי תקנו גם שוברים?