התרגלתי לא להסתכל ישירות על מושא אהבתי
שם הייתי "יהודון", כאן הייתי "רוסי מסריח". התרגלתי שבכל מקום מתייחסים אלי כאל יצור נחות. כשהתאהבתי במישהי, חששתי מהלעג והבוז של הסביבה. לא חשבתי שיש סיכוי שהיא תאהב אותי; בטח יש מישהו יותר טוב, שקוראים לו אלון או בועז. עכשיו אני רוצה לפתוח כאן דף חדש, חיים חדשים
אהבתי מאוד לרכוב על אופניי בחצר ביתנו. רכבתי במגרש פתוח מול הבית, שם נפגשתי עם הילדים מהשכונה, שיחקתי כדורגל ומחבואים. היתה שם ילדה קטנה ומוזרה, שכל הזמן צרחה לכיוון שלי דברים לא מובנים. תמיד הצחיקו אותי הצרחות שלה והפרצוף הילדותי הכועס. חשבתי שזה סוג של משחק, הייתי צוחק ומדווש לי במהירות כך שהיא לא הצליחה להשיג אותי. ממנה הכרתי לראשונה את המושג "רוסי מסריח". יום אחד היא זרקה עלי מקל, שהעיף אותי מאופניי. עבר זמן עד שהבנתי מה היא צרחה. זמן רב אחרי שהוציאו לי את האבן שננעצה ברגלי, הבנתי מה היא שנאה בי, אבל עדיין לא הבנתי למה.
התמקמנו בעיר יקרה יחסית, ועל כן עם מעט עולים חדשים. בגל האנטי-הרוסי שצמח בזמן העלייה של שנות ה-90, עולים חדשים יצרו מעין מיקרוקוסמוס, בו היו מוצאים מפלט בחברתם של אחד של השני. לא ברור אם ההתכנסות של "הרוסים" היא שגרמה ריחוק, או שמא ה"אנטי-רוסיות" גרמה להתכנסות הזאת. בכל מקרה, אני הייתי לבד, בשכבה ישראלית כמעט לגמרי.
בסקאלה של המקובלוּת שכולנו זוכרים מהיסודי, הייתי בחלק התחתון ביותר. הייתי הילד הדחוי, הילד שמציקים לו, שלא משתפים אותו במשחק כדורגל. כל הווייתי, כל רצוני, היה להתקבל, להיות עם חברים, להיות שווה. הייתי הולך מכות על בסיס יומי עם אנשים שירקו בפני, אנשים פנו אלי בכינוי "רוסי מסריח" הרבה יותר מאשר בשמי האמיתי. בחיים לא הייתי מתחיל את הקרב, והייתי מנסה להימנע ממנו ככל שאפשר, כדי לא להיתפס כאלים או אגרסיבי ובכך לפגום בסיכויי לזכות בחבר או שניים. ניסיתי להצטיין בספורט, הייתי אלוף הכיתה בריצות קצרות, שיחקתי כדורגל לא רע, רצתי בערבים כדי לשפר את הכושר, כדי שאולי הפעם ישתפו אותי.
קשה לי להעביר כמה עז היה הרצון להתקבל, להתחבר, להיקשר אל מישהו. אדם צריך לחוות זאת כדי להבין את התסכול, את הכעס על האנשים השונאים בלי סיבה, את ההשפלה שילד מוכן לעבור כדי לא להיות לבד. הייתי מוכן לכל עצם שיזרקו לכיווני, עזבו אתכם מכבוד עצמי, רק לדבר עם מישהו, שלא יסתכלו עלי כשונה, כזר שצריך לקחת את אמו הזונה ולחזור לרוסיה.
התאהבתי פעם ראשונה בכיתה ד'. זו לא היתה הנערה היפה ביותר בכיתה, אך היא היתה חמודה להפליא. הרגשה חדשה, מוזרה ונפלאה שטפה אותי כשראיתי אותה. ניסיתי להגניב מבט בכל הזדמנות, אני זוכר את החלומות הילדותיים על כך שאני מציל אותה מזרועות הילדים שמציקים לי. ילדה חמודה, חכמה, עם משקפיים ושיער חום בהיר, בגיל שבו מתחילים לגלות את ההבדל בין נשים לגברים, בגיל שבו בן ובת שהחזיקו ידיים היו יוצרים סנסציה חברתית וצונאמי של שמועות.
מרוב רגשי נחיתות לא הייתי מסוגל להוציא מילה
כילד מנודה, חבר בחבורת המנודים, לא היה מתקבל על הדעת לדבר איתה. זה לא היה פחד ילדותי ממבוכה שקיים בכל אחד בגיל זה, זו היתה קבלה של נחיתות. קיבלתי את מה שאני, אדם בשולי החברה, וידעתי שאזכה לפרץ בוז ולעג אם רק אנסה לדבר איתה. פעם מישהו סיפר לכולם שאני מאוהב בה, וזה היה הרגע המביך ביותר בחיי הצעירים. כך התרגלתי לא להסתכל על מושא אהבתי, להפנות את מבטי, לא לחשוף ולו לשנייה את הרגשות שלי.
בחטיבה התאהבתי במלכת הכיתה. מרוב רגשי נחיתות לא הייתי מסוגל להוציא מילה בחברתה. דיברנו ארבע פעמים בשנתיים (כולל "מה השעה?"). הייתי מחפש דרכים עקיפות להסתכל עליה, בהשתקפות של מהדק הסיכות, או מבטים חטופים מרחוק, בשיעור ספורט.
היו הרבה אנשים שהציקו לנו על בסיס יומי, לי ולחברי היחיד, אף הוא דובר רוסית. יום אחד, בקרב של שניים נגד שלושה (למזלי חברי התאמן באמנויות לחימה), הצלחנו להדוף את המציקים התורנים. למחרת, כ-30 אנשים באו לעשות בנו לינץ' עם מקלות ואבנים, שהרי לא ייתכן ש"רוסי" ירים יד על "ישראלי" ולא יקבל את עונשו.
הביטויים "רוסי מסריח", "תחזור לרוסיה", "אמא זונה", וודקה, פריצות, אלימות, היו חלק מסדר היום הקבוע, ובלי לדעת זאת, הפנמתי. ביטויים אלה הפכו חלק ממני. הרגשתי שאני צריך להוכיח את עצמי בכל פעם שאני פוגש מישהו, להראות לו שאני לא רוסי מסריח, שאני אדם בדיוק כמוהו. אני לא שותה, מעולם לא התחלתי קרב, אמי לא זונה, ואין לנו לאן לחזור. כן, הייתי טוב במתמטיקה.
בסיום התהליך הפכתי להיות ילד מופנם ביישן וסגור בגוף של מבוגר. לא יכולתי לסבול חברת אנשים, דייט היה בשבילי עונש, מלחמה עם עצמי. לא הייתי מוכן לקבל את העובדה שאני שווה משהו, שיש סיכוי שהיא תאהב אותי. בטוח יש מישהו יותר טוב, יותר מוצלח, עם יותר ניסיון, שקוראים לו אלון או בועז.
דמיינתי את עצמי כקדוש מעונה, מעין פנטום האופרה
הבנות שיצאתי איתן היו אלה שהתחילו איתי בצורה מפורשת. הייתי מוותר על קשרים עם בנות לפני שתהיה להן הזדמנות לאשר את מה שאני חושב על עצמי, תוך שימוש תכוף בתירוץ שהיא פשוט לא מתאימה לי. בשלב מסוים ויתרתי מראש. פספסתי את אהבת הבוסר, את האהבה הילדותית שנזכרים בה שנים אחרי, לא היתה לי נשיקה ראשונה שכולנו זוכרים בחיוך. אהבה הדדית הפכה למשהו מיתולוגי, שקיים אצל אנשים אחרים, אצל הזוגות המתגפפים בפארק או למראה השקיעה בים. קיבלתי סיפוק מסוים מכך שדמיינתי את עצמי כקדוש מעונה, מעין פנטום האופרה שלנצח יאהב את אהובתו שתאהב אדם מוצלח ממנו.
כשאזל כוחו של סיפוק זה, תפס הדיכאון את מקומו. מעין התמוטטות עצבים, פרצי רגשות, תסכול קיצוני. הרגשה של שנאה עצמית ונחיתות ליוותה אותי בכל מקום, בין אם צחקתי או בכיתי. הייתי מנודה, הפעם בצדק, עסוק מדי בניסיונות למשוך תשומת לב, תוך הימנעות מכל אדם שהתקרב יותר מדי. כשאתה מדוכא, אנשים שואלים אותך שאלות, ואתה מקבל את מנת תשומת הלב היומית. זה טריק יעיל, אבל זמני; לאנשים מסביב נמאס, ושוב אתה נשאר לבד.
אני זוכר יום אחד בתיכון, כשניהלתי שיחת נפש נדירה (כלומר, יחידה) עם בחורה. דיברנו שעה וחצי בערך, והרגשה של סיפוק בלתי נתפס שטפה אותי כמשב רוח מרענן. כשהיא הלכה בפתאומיות, הרגשתי שמשהו נתלש בי באכזריות. היה לי כל כך הרבה מה להגיד, צורך כה עז לדבר עם מישהו, ולא רק לנהל שיחות דמיוניות עם עצמי. הייתי מוכן לדבר איתה עוד שבוע לפחות, בלי אוכל או הפסקות שירותים. היה בי בור, שהעמיק עוד ועוד, חסך אדיר בקשר עם בני אדם. כשהיא הלכה, הרגשתי אולי לראשונה באמת, כמה עלוב ופתטי נהייתי. התמלאתי שנאה עצמית עזה וגועל מהפרצוף במראה, לא האמנתי שהגעתי לשפל הזה, למסכנות הזו, לא כך דמיינתי את חיי.
היום, כשאני חושב על מה שעברתי, הדבר המוזר והלא נתפס הוא הפשטות שבה קיבלתי את הנחיתות שלי לעומת אנשים אחרים. ולמרות שעברו שנים, ובשלב מסוים אף עברתי שינוי משמעותי וממוקד, ואני דובר עברית כשפת אם, ואני לומד באוניברסיטה, ויוצא לבלות, ויש לי חלומות כמו לכולם, ואני לכאורה חי את החיים הרגילים של ישראלי צעיר - עדיין הרגשת הנחיתות שדבקה בי לא מוכנה להרפות. ההרגשה שאני שונה, לא כמו כולם, שלא מגיעה לי תשומת לב, שאנשים לא יאהבו אותי, שהבחורה שאני מאוהב בה לא תאהב אותי חזרה.
לפעמים אני עדיין מרגיש כמו אותו ילד ביסודי, שמתבייש לרקוד בדיסקוטק מפחד מוצדק שיצחקו עליו, שפוחד לחשוף את רגשותיו מחשש מדחייה ולעג. ולעיתים אני עדיין מרגיש שאני עומד בקצה החדר, כל כך רעב לתשומת לב וכל כך פוחד ממנה. ואם זה נשמע לכם מתבכיין ונדוש, אז אני מסכים איתכם לגמרי.
הבעיה היא שנחיתות שמודגשת בצורה עקבית במשך כל החיים, ממש מגיל אפס, לא נעלמת כל כך מהר. היא מושרשת בכל הווייתי, משפיעה על כל מה מעשיי ומחשבותיי. כן, אני אדם שונה עכשיו, ואני רוצה לראות את האדם שיעז לקרוא לי רוסי מסריח ולהתכוון לזה. ולמרות שמזמן לא שמעתי את הביטוי הזה, ולמרות שאני שונא את הרחמים העצמיים, את הפחדנות, את הנחיתות, מתעב את חוסר הביטחון, אני בז להתבכיינות שאתם קוראים ממש עכשיו, אני מתבייש בפתטיות שאני מרגיש בזמן שאני מקליד את השורות האלה, ואעדיף ניתוח להוצאת שקדים מאשר שירחמו עלי - אני עדיין לא יכול להתגבר לגמרי על ההרגשה הזו. היא טבועה בי. זה נמצא שם בכל פעם שאני מתקרב לבחורה שמוצאת חן בעיניי, בכל פעם שאני מוצא את עצמי עם אנשים חדשים, בכל פעם שאני צריך לנסות משהו חדש. מעין כאב בטן, זעה קרה, משהו כמעט לא מורגש שעוצר, בולם, מזהיר מפני סכנה שכבר מזמן קיימת בראשי בלבד.
ובכן, זוהי דרכי להתמודד. אני חייב להתמודד עם העבר, לתמצת אותו, להעבירו אל הדף, כולו, בלי משוא פנים, להגיד את כל מה שיש לי להגיד עליו, לנתח אותו מכל זווית אפשרית. אשים את הנקודה האחרונה, אסתכל על הקובץ שמולי ואלחץ על מקש "שמור". הנה עברי, מולי, מסוכם ומנותח למשעי, כלוא בין הפיקסלים. מעכשיו מתחיל העתיד, דף נקי, חלק, שמחכה להתמלא בחוויות מחיים שונים, חדשים, מספקים. זאת הסיבה שאני מקליד בפנאטיות. אני חייב להקיא את הרעל, את הכעס והאכזבה, להשתחרר ממנו כשעוד יש זמן, כשאני עוד צעיר, כשאני עוד מסוגל לאהוב, לסגור את הקובץ ולהתחיל מחדש.
האימייל של מקס
לפנייה לכתב/ת 
