לקחים ממצעד השנאה
מצעד הגאווה הוא אירוע חולף, אשר שימש קטליזאטור וגלאי לרבדים העמוקים והאפלים המאכלסים כאן ציבור לא קטן. יחס כה שפל ובלתי אנושי לאחר לא יכול לאפשר חיים בצוותא
הסוגיה האמיתית בקרב על ירושלים בין הקהילה החרדית לקהילה ההומו-לסבית לא הייתה המצעד או מניעתו, אלא ההתייחסות הגזענית והפשיסטית כלפי יוזמיו מצד המתנגדים. השיח הציבורי וההתנצחות בין הדוברים התמקדו סביב עצם הצעידה או האי-צעידה ברחובות ירושלים. כך גם הדיווח התקשורתי וההליך המשפטי בפניות ההדדיות לבג"ץ וליועץ המשפטי לממשלה. אך אלה רק השלכות של תופעה עמוקה ומדאיגה הרבה יותר, והטיפול בסימפטום, שהוענק במחול הטירוף של השבוע האחרון, אינו מעז לגעת ולו בקצה הבעיה הבוערת והמתעצמת מתחת לפני השטח. כדי להתמודד עם השדים החבויים הללו, יש צורך בטיפול שורש אמיץ ומקיף.
ההתבטאויות בהן השתמשו החרדים, אשר ההינו להתייצב בפומבי מול המצלמות והמיקרופונים, היו מקוממות ומעוררות סלידה. הן נעו מ"קביעות" פתולוגיות כגון חולים, נגועים ומופרעים, ועד לאמירות טעונות כמו פושעים, בני מוות ומחבלים, לא פחות. תוויות ודימויים שכאלה מונעים מיצרים לוהטים ותוססים, שכנותם ואמינותם אינן יכולות לכסות או להקל על השנאה והמשטמה הגלומים בהן. המתקפות המילוליות והרעיוניות על בני ובנות הקהילה הגאה חשפו את השקפת העולם המצמררת, המניעה ומאחדת רבבות בליבה של מדינת ישראל: תפיסה אתנוצנטרית גסה ומעוררת חלחלה, הרומסת את האחר ולא מאפשרת מרחב מחיה במקומות אותם תופסים החרדים "כשלהם". ועל ההשתלחות שלוחת הרסן הזאת באזרחים ואזרחיות במדינה חופשית ודמוקרטית, שלפי חוק העונשין היא הסתה הגוררת סנקציה משפטית חמורה - איש אינו מלין ואיש אינו פוצה פה: לא בית-המשפט, לא המשטרה ואפילו לא מי ממנהיגי הקהילה החרדית, אנשי ספר ומחנכים.
שוב, כתמיד, התגובה של השלטונות, התקשורת והציבור הרחב היא במיידי: ההתפרעויות הנקודתיות ברחובות הבירה וההתפתחויות התזזיתיות סביב מסלול המצעד, מיקום הכנס וסדר גודלו של האירוע. אך מצעד הגאווה הוא אירוע חולף, אשר שימש קטליזאטור וגלאי לרבדים העמוקים והאפלים המאכלסים ציבור לא קטן בחברה הישראלית. עם רבדים אלה איש לא חפץ להתמודד, אך הם לא ייעלמו ולא ישקעו, אלא רק יפרצו ביתר שאת בכל הזדמנות ואף ילכו ויתחזקו על רקע האימה השיטתית שהטילו בני האמונה האלה בחוצות.
אחד ממוקדי הפער הבלתי ניתן לגישור בין שתי הגישות לחיים, שנתגלעו בשבוע האחרון בירושלים, הוא ההנחיה וההבנה החד-משמעית שהחרדים יונקים מההלכה ויישומה על הפרהסיה הכללית. המוקד השני הוא חוסר הקליטה של הלא-חרדים את המשמעות העמוקה והחמורה של תפיסה כזאת. מנין נובעת הטינה והאיבה הברוטאליות כלפי ההומואים והלסביות? על פי הפירוש הפונדמנטליסטי של ההלכה, אלה הם אנשים בלתי פונקציונאליים, שאינם ממלאים מצוות פרו ורבו ואינם מתפקדים כמרביעים ומתעברות. זוהי כסות הלכתית לתיעוב השונה, הלא מובן ועל כן המאיים והמפחיד. מתחת לאיצטלת ההדר והקדושה בה עוטים המתפרעים הללו, שוכנת לה השקפת עולם שמרנית, ריאקציונרית, כופה ואלימה. מה היו עושים החרדים אילו הייתה ההלכה מסמנת כבלתי ראויים וכנידוני סקילה ומיתה את האיטרים, את הזקנים, את כל אלה שמעל מטר ושמונים או את כל כחולי העיניים? אכן, הרבה עבודה בשביל לשמור את ירושלים נקייה.
ומדוע כל זה כל-כך חשוב וחיוני לחיינו כחברה ישראלית? מפני שהמרקם החברתי העדין, עליו מושתתת החברה הזאת, שביר וארעי. כל טלטלה עלולה לבתק אותו ללא יכולת השתקמות. יחס כה שפל ובלתי אנושי לאחר, ובל תהיה זו אשליה - לא רק האחר כהומו-לסבי, לא יכול לאפשר חיים בצוותא. הטענה שהקהילה החרדית כלל איננה מעוניינת לחיות בצוותא עם אלה שלא נמנים עמה, אינה עומדת במבחן המציאות. חברי הקהילה ומנווטיה יודעים היטב להשתלב בסדר היום הציבורי כאשר דבר מה לא נראה להם. אינך יכול להתבודד כאשר הסביבה נעימה לך - ולהתערבב בסביבה זו כאשר משהו חורה לך ואז להבעירה. אם גוזרת הקהילה החרדית על עצמה התנתקות וניכור מכלל ישראל, עליה להיות עקבית ולהסב פניה גם כשהגאים והגאות צועדים בסך עד יעבור זעם. ירושלים היא כלל ישראל ולא נחלה חרדית.
ולסיום, משמעותית ומהדהדת יותר מכל היא השתיקה. הדממה הרועמת של מנהיגים דתיים אחרים, ציוניים או לא ציוניים, ספרדים או אשכנזים, ירושלמים או לא ירושלמים, ש"ס, מפד"ל, אגודה או כל דכפין. אף אחד לא מחה או התפלא על קיתונות הרותחין והכיעור הוורבלי הדוחה, שניתז במהלך השבוע הקודח הזה מפיות מייצגי שומרי המוסר; אף אחד. הכללה, כל הכללה, אינה ראויה ואינה הוגנת. אך בכל זאת, קול אחד שיקום ויגנה, שיעיד וישמש מופת, שיציל את תדמיתה של הדת היהודית ולו במעט? האם מאפיל התיעוב ההומופובי על אהבת האדם באשר הוא אדם?
ד"ר מולי פלג מרצה לתקשורת פוליטית במכללת נתניה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
