את הרכבת הזאת אסור לי להחמיץ
הוא צלצל לתאם נסיעה, לקנות כרטיסים, ואני אדישה, הקול שלו ממש לא עשה לי את זה. אפילו דחיתי אותו פעמיים, לו"ז צפוף, אמרתי. אני כבר מיומנת בנסיעות האלה, הצעתי שניפגש בתחנה הקרובה, פגישה קצרה, לא מחייבת, אם לא אז לא, אם כן אפשר לקרוא את תפילת הדרך ולהתחיל לנוע...
התחלתי לבצע בדיקות בטחוניות רגילות, גם את הנוסעים הבעייתיים שבורחים באמצע הנסיעה הסכמתי להעלות, כי אולי יחליטו שנעים להמשיך, יתאהבו במושבים הנוחים ויעריכו את הנסיעה הבטוחה איתי.
הוא צלצל לתאם נסיעה, לקנות כרטיסים, ואני אדישה, הקול שלו ממש לא עשה לי את זה. אפילו דחיתי אותו פעמיים, לו"ז צפוף, אמרתי. אני כבר מיומנת בנסיעות האלה, הצעתי שניפגש בתחנה הקרובה, פגישה קצרה, לא מחייבת, אם לא אז לא, אם כן אפשר לקרוא את תפילת הדרך ולהתחיל לנוע...
נסענו שעות, מרגישים איך הרוח מכה לנו בפנים
הוא הגיע, יפה וזוהר. אני, בג'ינס ונעלי אצבע, הוקסמתי. הרכבת יצאה לדרכה, פרפרים, התרגשות, כל חלקי הפאזל היו במקום והשתלבו לנו נהדר, הרגשתי איך הדלק והאנרגיה זורמים למקומות הנכונים, אפילו הדלתות בין הקרונות פסקו לחרוק, נסענו שעות, מרגישים איך הרוח מכה לנו בפנים, לפעמים היינו עוצרים סתם באיזה מקום ונהנים להיות יחד.
אבל גם רכבות לא תמיד עוצרות בזמן, לא מרגישות את הסכנה מתקדמת, את המחסום שיורד. אצלנו זו היתה התנגשות באמצע הלילה. אולי חשב שבחסות החשכה זה יכאב פחות.
זה כאב, ועוד איך, ואפילו צוותי הצלה לא היו במקום. ביקשתי לדעת למה? מתי? מאיפה זה מגיע?
אולי הוא חשב שבחסות החשכה זה יכאב פחות (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
"את לא הרכבת שלי, את לא האהבה הגדולה שלי, את סתם רכבת מסע שנקלעה בדרכי, אני בכלל לא בעניין של נסיעות ארוכות, שתיים-שלוש תחנות ואני יורד, אם היית מגיעה בזמן אחר, מוקדם יותר, היינו יכולים לצאת למסע שלנו, אבל את גדולה, את בת 32".
ניסיתי בכל כוחי לקבל שעות נוספות
אבל אני, כמו נהג קטר של פעם, בלי פרוטקציה, אחת שיודעת שעבודה קשה היא מנת חלקי בעבודה המתישה הזו, חיכיתי שיחזירו אותי לעבודה. ניסיתי בכל כוחי לקבל שעות נוספות, ניסיתי להסביר שאני לא מכירה טוב את האזור, שהיה לעזאזל חשוך באותו הלילה.
אני רואה מצוין, אבל את התאונה הזו לא צפיתי מראש. אילו רק היו מתריעים בפני, נותנים רמז, מדליקים תאורה, אפילו החלשה ביותר, הייתי בולמת, מאטה, מתגברת את האבטחה. מציבה סוכן סמוי שיאתר נוסעים מהסוג הזה, שבורחים לי באמצע הנסיעה למרות ששילמו כרטיס טבין ותקילין.
נכון שאני כבר 32 שנים בדרכים, והיו לי תקריות קשות יותר. אבל עם השנים הפח החליד, הקרונות חרקו, ההגה לא עמד בעומס, כל מכה קטנה היתה גורמת לי לעצור. מודה, אפילו נכנסתי למוסך לפעמים, כי נמצאו שברים באזור הקטר.
שנה שלמה ואני בעצירה מוחלטת, הורידו אותי מהפסים. בחדרי חדרים סיפרו שאיבדתי שליטה בגלל נוסע פזיז, שצריך להעביר אותי סדנה מיוחדת לנהגים רגישים מדי. שר התחבורה צלצל באופן אישי ואמר שהוא מאוד מעריך אותי, אבל רכבת זו רכבת, וצריך לקחת אחריות.
סגרתי את הדלתות גם למבקרים שרצו להציץ, או סתם ילדים שניסו לעלות לי על הגב ולקפוץ. רציתי את הנוסע הישן, ומידי פעם חטאתי ושלחתי הודעות תזכורת שהוא שכח אצלי חפצים, ובמחלקת אבדות מסרבים לשמור, ושאפשר להגיע לקחת.
הוא הגיע מידי פעם לבקר, ללטף את המושבים, לאכול במזנון, להוריד קצת חלודה מהגלגלים, לנסות ולעודד אותי שמגיעים לי נוסעים טובים יותר, רציניים, שיודעים להעריך את הנהג שלהם ושבאמת ירצו להגיע איתי לתחנה הסופית.
הייתי מהנהנת בחיוב, אתה צודק! מגיע לי, שנים של נסיעה בדרכים עקלקלות וצבירת שעות נסיעה בדרכים הכשירו אותי לנסיעה חלקה ובטוחה. לרגע היה נדמה לי שאני ממש מאמינה לעצמי. אחרי שהלך הייתי יושבת עם הסדרן של מחלקת ביטחון, מתייפחת ומאשימה את עצמי שאני כנראה באמת נהגת לא אחראית, ושאם לא אראה בגרות לא אכנס לעולם לסידור עבודה חדש.
ואז הוא הגיע, הנוסע שלי. חדש, לא מכיר את האזור, רוצה להגיע רחוק. יש לו אפילו אישור של תחקיר בטחוני שעבר בהצלחה. קיבלתי טלפון מהתחנה, יש לחץ, אנחנו רוצים אותך כאן על הפסים, קיבלתי אפילו GPS למקרה חרום, פנסים וטיפול בבלמים למניעת תאונות.
יצאתי לדרכי, אמנם רכבת בת 32, אבל עדיין נוסעת כמו רכבת הרים.
אין אנשים שמאחרים את הרכבת, יש רכבת שמאחרת לאסוף את האנשים.
לפנייה לכתב/ת 
