דרושה שותפה רווקה, שגם יודעת לבשל
אני רגילה לחיות לבד, אבל בשל מצוקת הדיור בעיר הגדולה, המחירים שנסקו לשמיים ומחסור חמור בזמן, אני מבינה שאצטרך למצוא שותף. עד מהרה אני מגלה ששוק הנדל"ן בעיר הגדולה הוא אמתלה נוספת, די מופלאה, למשחקי דייטינג
כך אני מוצאת עצמי מכתתת רגליי ברחבי העיר, שוברת שיניי על שמות רחובות שלא חלמתי שקיימים בכלל, מעייפת את עיניי בקריאת עשרות ואלפי הודעות ומאתגרת את שכלי ללא הרף במפגשים הזויים עם שלל משכירי הדירות.
אני רגילה לחיות לבד, כבר כמה שנים. אבל בשל מצוקת הדירות בעיר הגדולה, המחירים שנסקו לשמיים ומחסור חמור בזמן, אני מבינה שאין לי ברירה וייתכן שאצטרך למצוא שותף. אז אני ממהרת לרשימות השותפים המחפשים ונדהמת עד מהרה לגלות ששוק הנדל"ן התל- אביבי הוא אמתלה נוספת, די מופלאה, לעוד קצת משחקי דייטינג בעיר שרוצה להיות גדולה.
הסתבר לי שאין ספור גברים בעיר הזו מחזיקים דירה אטרקטיבית המחכה במיוחד לשותפה, אשה. רצוי שתהיה מסודרת, נקייה ושיודעת לבשל.
בהתחלה חשבתי שמדובר בבדיחה. אבל לא, עד מהרה אני מגלה כי שוק הדירות פשוט מוצף בהודעות מסוג זה.
אני תוהה אם אוכל למצוא לי שותף תם, חכם, או כזה שאינו יודע לשאול. התקשרתי לאיזה גברבר עם כזו מודעה והתעניינתי לגבי הדירה. התברר שהבחור הוא הייטקון חביב ורווחי, החי לבד וחסרים לו קצת הורמונים נשיים בבית, אז מאחר שהדירה גדולה ומרווחת, הוא החליט להשכיר את החדר הנוסף לשותפה.
טוב, "אני אוכלת בעיקר בחוץ, זה מפריע לך?" אני אומרת. הבחור מכחכח בגרונו ועונה משהו על היותו עסוק במיוחד. "אני גם די מבולגנת ושומעת הרבה מוזיקה", אני ממשיכה בהנאה מרובה. הבחור מסביר שהוא חובב גלגל"צ ידוע, ושכל עוד זה בשקט, אין לו בעיה.
"אז תגיד", אני אומרת לו, "מפריע לך שיש לי חתולה? היא כמעט תמיד עושה את צרכיה בארגז. לפעמים היא מפספסת אבל אל תדאג, אני מגיעה מאוחר בלילה וישר מנקה". הבחור ממלמל משהו בג'יבריש, ובזה פחות או יותר מסתכמת השיחה.
אז אני ממשיכה בחיפושיי ומגלה עולם שלם של גברים שמחפשים אשה, שותפה, דיירת, מנקה, שפחה.
יש גם מתוחכמים, כאלה שבמודעה שלהם נשמעים נורמליים לחלוטין, עד שאת נוחתת אצלם בדירה. כך פגשתי רואה חשבון ביום ומורה לריקודים סלוניים בלילה, המציע חדרון משרתות קטן בדירתו המאובזרת ומאוכלסת בתלמידיו המרתקים, שלא התבלבל ופעמיים זרק כבדיחה את חדר השינה שלו. החבר האינטליגנט שלו אפילו הסביר את הבדיחה והציע שנתאם ימים בהם השותף לא בבית, כדי שאוכל לנקות את חדרו. הם חשבו שזה נורא מצחיק.
השותפה העוזבת, שעד מהרה מתגלה כבעלת התואר הנכסף של "מנקת הדירה", משועשעת בערך כמוני אבל מצחקקת לעברם בכניעה, בעוד אני מבהירה לו שאין לי שום כוונות להתעסק לו בחדר השינה.
לאחר שהבהרתי לו שאני מחפשת בית ופינה שקטה לעצמי, הזכרתי את החתולה, ונשאלתי אם היא מחונכת. מאז אני במאמצים לחנך את החתולה שלי להצליף חזק בזנב. לכו תסבירו לבן אדם שחתולה זה לא כלב.
הרומן עם הרקדן לא ממש עובד
טוב, אז הרומן עם הרקדן לא ממש עובד, ואני ממשיכה לדירה הבאה. שם אני פוגשת גבר חביב, עוד אחד שחי כבר כמה שנים לבד, המספר לי שבעבר חברתו, כלומר בת זוגו, גרה בדירה, עד שעזבה ועכשיו הוא מחפש לו שותפה. כמה ימים לאחר מכן הוא מספר לי שלמרות ואולי אף בגלל שאני בחורה כלבבו, שותפות כנראה לא תצא כאן.
גבר אחר שפגשתי הציע לי לצאת איתו לארוחת ערב, אחר הציע שלל מטעמים ביתיים ופתח שולחן, אחד ענה לי בטלפון שהדירה כבר הושכרה - "אבל את נשמעת מאוד סקסית אז אולי יש לנו בכל זאת על מה לדבר". שלושה גברים חזרו אלי לספר לי שהם מצאו שותפה, סטודנטית צעירה אותה כינו "נוחה", אבל שיהיה נחמד להכיר.
ואני? אני מחפשת דירה, מתרוצצת בכל העיר, מחפשת בן אדם שאפשר לחלוק אתו מרחב משותף ושכל אחד ינקה את החלק שלו וידאג לתזונה שלו, אם אפשר. הזמן כמובן, סוגר עלי.
אז ניסיתי את שוק הגייז. אני גיי פרנדלי, אין לי בעיה. אבל משום מה לא מצאתי אף גיי שהוא "קט פרנדלי". לזכותם יאמר שאף אחד מהם לא התעניין ביכולות הניקיון והבישול שלי.
יושבת בבר עם חברתי עינת, הילדה החדשה בשכונה שבאה לכבוש את העיר, מטביעה את עיניי בכוס בירה. עינת עסוקה בהתכתבות אסמסית לוהטת עם הבחור שיושב מעברו השני של הבר. "אבל הוא כאן", אני מצביעה בלי בושה ומסתכלת עליה באלפי סימני שאלה. "זה יותר נחמד ככה, קצת משחקים, מה רע?" משיבה הילדה. "לזה את קוראת משחקים אחותי?" אני מזדעקת. "תפסיקי לבזבז כספים מיותרים, לכי כבר לסגור שם את העניינים ותשאלי אותו בהזדמנות אם הוא יודע על דירה טובה".
אני בקושי מסיימת את המשפט, כשהבחור לצדי מזנק עלי בהתלהבות נרגשת: "את מחפשת דירה? גם אני! איפה? מה?" מדהים איך כל מה שאני מחפשת גם הוא מחפש, ומסתבר שאנחנו צריכים לפנות דירה בדיוק באותו תאריך. אני לרגע באמת ובתמים מאמינה שאלוהים בכבודה ובעצמה שלחה לי את הבן אדם להצלה. אז אנחנו מסכמים שנצא כבר למחרת למסע חיפושים, אני מאושרת שמצאתי לי שותף, ברים זה מקום מעולה לפגוש בו שותפים. הוא רושם את הטלפון, עדיין נרגש, מבטיח שיתקשר כבר בבוקר ויחד נמצא לנו דירה.
בבוקר למחרת, הטלפון מצלצל. עינת על הקו: "את לא מאמינה! אני לא מבינה את הגברים האלה. מה הם רוצים? הוא אמר לי שאני יפה ומקסימה, אחרי זה הוא נישק אותי, ואז כשהגענו אליו הביתה הדברים ממש התחממו והיה נורא נחמד. הוא הציע שאשאר לישון, חיבק אותי עד שנרדמתי, ועכשיו אני מתעוררת ומגלה שהוא השאיר לי פתק שהוא רץ לעבודה ושאהיה נחמדה ואעשה את הכלים שנשארו בכיור ואטרוק אחריי את הדלת, יש לו בערב אורחים".
"נו בטח", אני מסננת מתוך שינה, "אין לו שותפה".
עינת ממשיכה לתהות על המחדל, כשאני שומעת את המים זורמים, הילדה עושה את הכלים, ואני צורחת עליה שתצא משם מיד.
יומיים אחרי זה אנחנו יושבות שוב בבר. אני מתלוננת שהשותף המושלם, הנלהב ומלא ההבטחות שלי עדיין לא התקשר, כשעינת אומרת שגם מפלצת הכלים שלה טרם התקשר. כל ניסיון שלי להסביר שלא מדובר באותו הדבר עולה בתוהו, מה שמוביל אותי למסקנה המתבקשת שכנראה מדובר אחרי הכל בדיוק באותו דבר.
שותף החלומות שלי מתקשר כעבור יומיים נוספים, מספר שבסוף נשאר בדירה ולא צריך שותפה, אבל, וכמובן שיש אבל, אני אחלה בחורה ובואי נכיר, נצא קצת, נשתה עוד משהו יחד. אני תוהה מתי יגיע השלב בו הוא יבקש שאשטוף עבורו את הכלים, או חלילה את הרצפה.
היו כאלו שהגיעו איתי כמעט עד מידת התחתונים
כך חולפים להם הימים, פגשתי עשרות גברים, עברתי עשרות ראיונות מייגעים, היו כאלו שהגיעו איתי כמעט עד מידת התחתונים, היו כאלה שאמרו חד משמעית שהם מחפשים רק שותפה, כי יש מספיק טסטוסטרון לבית אחד ונדרש איזון נקי ומסודר. "אגב, את יודעת לבשל?" בדרך כלל היתה השאלה הבאה...
לא מצאתי שותף אחד לרפואה, לא מצאתי דירה אחת לרגיעה. המצב בעיר, לא נעים לומר, רע. אני גם די משוכנעת שלפחות רבע מהגברים עמם שוחחתי או נפגשתי בכלל לא באמת חיפשו שותפה. הם מחפשים להכיר אשה. אחלה רעיון.
כל אשה שמחפשת דירה מזנקת על כזו מודעה. למה להתאמץ באמת כשאפשר לעשות קל? ומה בכלל הסיכוי שכמות מסחרית שכזו של בנות העיר הטובות חולפות בדירתו של הרווק המזדקן הממוצע?
אני משוטטת ברחובות העיר באסרטיביות יתרה, בדרכי לפגישה עם עוד איזה אחד, לראות עוד איזו דירה. משוחחת בטלפון עם עינת שאומרת לי שהיא בדרכה לאותו בחור, "הוא התקשר!" היא קוראת בצהלה "והבטחתי לו שאעזור לו לשטוף את הדירה..."
אני מנסה בכל כוחי לעצור את הילדה מאובדן צלם אנושה כששיט! נשבר לי העקב של המגף, רגע לפני שאני מגיעה לפגישה. אני סוגרת את המכשיר ומתקרבת לעבר גבר בשנות ה-40 לחייו, נעים ומחויך. אני מחייכת בחזרה, אנחנו לוחצים ידיים, והוא שואל אותי אם שבתי אליו מן הקרב. אני מסבירה לו שאני מעט במצוקה, מחפשת דירה ובעיקר מוצאת דייטים וגברים שחושבים שנשים נולדו לעולם כדי לנקות ולבשל. הוא מחייך חיוך גדול ואומר: "הנה, פגשת בן אדם טוב", פותח את הדלת לממלכה הקטנטנה והמשופצת כחדשה בקומה השנייה, עם חלון שטוף שמש, מזגן, וגולת הכותרת: רצפת פרקט מעץ אמיתי.
אני מדדה בדירה עם עקב מגפי השבור, מציצה כאן, מציצה שם, בודקת את כל מה שחשוב, מסתובבת אל המלאך ומכריזה: "אני רוצה את הדירה. איך החוזה?"
וכך, אחרי חודש מפרך בו העיר הפכה לחדר הכושר הפרטי שלי, אני חותמת בשעה טובה על חוזה בדירה חדשה. רק אני לבד, עם החתולה.
לכבוד האירוע רכשתי לי מגף חדש על עקב דק במיוחד. יש לזה סאונד נהדר על רצפת פרקט. באמתחתי פנקס כתובות וטלפונים של מיטב רווקי העיר, ואני נושמת לי לרווחה בדירתי החדשה.
אם יש בין הקוראים גבר חוליגן, רועש ומבולגן, אבל כזה שיודע לבשל אם אפשר, הוא מוזמן. נסדר לו כבר אצלי איזו פינה חמה.
האימייל של אפרת
לפנייה לכתב/ת 
