נמאס מהטרור של הרזון

איילה (שם בדוי), מורה ואם לילדה בת אחת-עשרה, מעולם לא הייתה שמנה. למרות 171 ס"מ ורק 58 ק"ג, היא מודה שהתנהלותה בעולם מוכתבת על ידי צורך עז לשלוט במה שהיא אוכלת ובמידות גופה. זאת הסיבה שבגללה היא התמכרה להליכה ברגל (עם משקולות על הרגליים) וג'וגינג, וזאת הסיבה שבגללה היא אוכלת רק בערב, וגם אז משתדלת "לאכול סלט עד התפקעות, להתפוצץ מזה עד בחילה, ואז אם אני עוד מצליחה לדחוס משהו אחר זה לא כל כך נורא".

"רוב היום אני רעבה, אני מרגישה נוח בעירום או בבגד-ים, אבל זה דורש ממני הרבה עבודה והמון שליטה עצמית, ונורא מפחיד לזנוח את זה. על פי כל המדדים אני על הגבול של תת-משקל למידת הגוף שלי, אני מקבלת המון מחמאות על זה שאני כל כך רזה, ועדיין מתכווץ לי הלב לראות נשים יותר רזות ממני".

"אני לא אוכלת אוכל אלא צורכת קלוריות"

"הייתי אמורה להיות אנורקטית, אבל זה לא הסתייע", אומרת העיתונאית נרי ליבנה, שזוכרת את ילדותה ונעוריה כרצף של מצבי השמנה והרזיה וכל הדיאטות שבעולם. "נשים", היא אומרת, "בחיים לא חושבות על עצמן שהן נראות טוב. תמיד יש משהו לתקן, ותמיד יש סיבה לקום בבוקר ולהגיד 'הלוואי ש...' ולחשוב מה דורש שיפוץ בגופן. אנחנו מבינות בגיל צעיר שחוכמה ויכולת להבין את הזולת ולהזדהות איתו לא מזכים אותנו בתגמול חיובי כמו זה שאנחנו מקבלות אם יש לנו תחת קטן, ודרך הדפוסים האלה אנחנו שופטות את עצמנו".

"נשים עושות דיאטה כשהדבר היחיד שבו הן יכולות לשלוט זה מה נכנס לפה שלהן. מאחר שנבצר מהן לנהל את העולם, הן מנהלת את מה שהן אוכלות, והסבל שכרוך בכך רק מעצים את תחושת ההקרבה, שהיא, כך למדנו כל חיינו, חלק מהנשיות".

"דיאטה היא דרך נפלאה לחגוג שנאה עצמית"

"דיאטות הוא דבר מרושע", אומרת הגר שמשון, מתאמת הדרכות בחברת היי-טק. "רוב הבחורות שאני מכירה רואות במזון אויב שאורב להן במטרה להפוך אותן ללא מושכות, ואני לא מתכוונת לצ'יפס, אלא לדברים בריאים כמו אבוקדו ושמן זית, שאמורים להזין את הגוף, לתת לך כוח לחיות".

שמשון אומרת שבעבר היו לה שני מצבי קיום: דיאטה, מלווה תחושת היי ושיכרון של שליטה עצמית, ומנגד – זלילות שלוו בשנאה עצמית. "הייתה לי השקפת עולם פמיניסטית שחיכתה לכך שאקח אותה ברצינות, אבל היה צריך משבר גדול מאוד בשביל שזה יקרה. הבנתי כמה אני קורבן של דיכוי בידי מי שיש לו אינטרסים לשכנע אותי לרצות לרזות כל היום, אבל זה לא הזיז לי עד שהגעתי עם האובססיה למקומות מסוכנים. כשיצאתי מזה, אפילו גיליתי שבחורים אוהבים נשים מרופדות. זה לא אומר שאני צריכה לעבוד על עצמי כדי שלא ארצה למות אם למישהי שעומדת לפני בתור יש ישבן יותר קטן, אבל את האנרגיה שפעם השקעתי בדיאטות אני משקיעה היום בתחומי העניין שלי".

"הרזון הפך לצורה של ריסון ושליטה בנשים"

רוני הלפרן, מרצה לספרות באוניברסיטת תל-אביב, מסבירה: "הרצון להיות רזה לא קשור רק למודלים של יופי, בתרבות

שלנו נוצר חיבור בינו לבין אופי, ורזון הפך לצורה של ריסון ושליטה בנשים, למסר שמשמר אותנו במידות הנחוצות לעולם הגברי".

לדבריה, "נשים לומדות לתפוס רק מקום קטן בעולם, להתנהל בו בזהירות ובחשש, לא לבלוע ולאכול אותו בגדול, ובעיקר לא להרגיש נינוחות במלוא גופן, עוצמתן ויופיים. אנחנו לומדות משהו לא רק על המרחב הפיזי שפנוי לנו כנשים, אלא גם על המרחב המנטלי: ככל שנשים מגלות יותר תיאבון בתחומים אחרים בחיים, כך הן נדרשות להפגין ריסון בתחום המזון. אלמלא כן רובנו היינו במידות 46-42, שהן מידות שפויות לנשים מבוגרות. ככל שאנחנו משתחררות, נכנסות לשוק העבודה וכובשות מקומות בעולם, כך הולך וגדל קו הרזון".

לגבי העתיד היא דווקא אופטימית. "מי שמרגישה שליטה רק באמצעות אוכל סימן שמצבה נורא, ואין לה כל שליטה אחרת בעולם. ככל שנבין כמה עניין הרזון הוא מניפולציה על נשים, וככל שנהיה מודעות לכך, כך נוכל להשתחרר. גם אם בשנים הקרובות כולנו עדיין נעשה דיאטות, היחס שלנו יהיה אחר. לפחות נדע שאנחנו נשמעות לאיזה מסר של דיכוי, ויותר ויותר נשים יהיו חתרניות ולא ישחקו את המשחק, יבלעו בשמחה נתחים גדולים יותר מהעולם ויוכלו להיות שמחות יותר גם בגוף שלהן כמו שהוא".