חומת מגן עכשיו

הדם שנשפך היום בשדרות ממחיש עד כמה מועלת הממשלה בחובתה הבסיסית: לעשות כל מה שניתן כדי לתת ביטחון פיזי לאזרחיה. כמו כל אזרח בישראל, גם הממשלה יודעת שהפוטנציאל הקטלני וההרסני של הרקטות מחמיר מיום ליום. היא גם יודעת שמחר יהיה קשה יותר לטפל בתופעה מאשר היום, ומחיר הדמים שנצטרך לשלם יגדל - אבל עדיין מהססת ותולה תקוות באבו-מאזן ובמצרים. אותה ממשלה, שלא העמידה את הפסקת שיגורי הרקטות אל הצפון בראש יעדי מלחמת לבנון השנייה והניחה לאזרחים לספוג הרג והרס בעוד צה"ל מחפש את עצמו ואת יעדיו בשטח - עושה זאת שוב. הפעם בדרום.

עשרות הקסאמים אינם גזירה משמיים. אמנם, אין כרגע מהלך צבאי או מדיני שיביא בתוך ימים אחדים לחיסול מוחלט של התופעה. אבל צה"ל והשב"כ יכולים בהחלט לצמצם בצורה ניכרת את מספר השיגורים, ודאי את איכותם, דיוקם ועוצמת ההרס. בתוך תקופה של שבועות אפשר להגיע למצב איתו תושבי הנגב המערבי ואשקלון יכולים לחיות, בדיוק כפי שעשו בתקופת האינתיפאדה, מול פיגועי הטרור. אלא שלשם כך נחוצה החלטה נחושה ומיידית של ממשלת ישראל על מתקפה צבאית גדולה, שתתבצע בעת ובעונה אחת נגד כל מוקדי הירי והברחות הנשק ברצועה. מתקפה שתסתיים רק אחרי שיושגו יעדיה הצבאיים והמדיניים - גם אם יהיו לצה"ל אבידות וגם אם יופעל לחץ בינלאומי כבד לסיים שוב מוקדם מדי.

הפעולה האחרונה בבית חנון הוכיחה סופית שחלפה שעתן של הפעולות הקרקעיות הממוקדות, המוגבלות בשטח ובזמן. ירי הקסאמים

נמשך תוך כדי המבצע - וביתר שאת אחריו. תוך כדי הפעולה בבית חנון ביצע צה"ל סיכולים ממוקדים מהאוויר ומהקרקע בקצב של 2-3 ליום, ואף ביצע ירי ארטילרי מונע. גם פעולות אלו, שאמורות היו להשלים את הפעולה העיקרית בבית חנון ולנטרל את הירי מאזורים מרוחקים יותר, לא השיגו את התוצאה הרצויה. הן רק סיבכו את ישראל באסון נורא ובהרג סיטוני של אזרחים לא מעורבים. מכאן שגם השימוש באש-מנגד, מדויקת יותר או פחות, אינו יעיל ולעיתים אף מזיק. הוא מגביר את המוטיבציה אצל המפגעים ומכרסם בתדמיתה המוסרית של ישראל בעיני עצמה ובעולם.

כל זה ידוע היטב למפקדי צה"ל. למודי ניסיון משנות האינתיפאדה, הם יודעים היטב שהסיכוי היחיד לדכא את הירי ולמנוע בניית מערך נוסח חיזבאללה ברצועה הוא באמצעות מהלך צבאי גדול. יעדיו יהיו: צמצום ירי הקסאמים על-ידי נוכחות בשטח, שליטה בתצפית ובאש על אתרי שיגור ותגובה מהירה על כל שיגור; מעצרים, חקירות ופעולות נוספות בשטח, שתכליתן לחשוף מקומות יצור ואחסנה של אמצעי לחימה וחומרי נפץ וכן מנהרות-פיגוע ומנהרות הברחה, ובעיקר: ליצור תשתית מודיעינית שתשמש את צה"ל והשב"כ גם אחרי שיסתיים המבצע; טיפול יסודי בציר פילדלפי באמצעות חשיפת מנהרות, פיצוצן ומלכודן; יצירת מצב שבו לפלסטינים מכל הקבוצות החמושות ולקהילה הבינלאומית יהיה אינטרס ברור להגיע להסדר עם ישראל, שיביא לנסיגת כוחות צה"ל. הסדר כזה צריך לכלול גם הסכם מעברים חדש עם מצרים ועם גורמים בינלאומיים.

השתלטות מהירה - והסכם חדש

השלב הראשון של המתקפה צריך להתבצע במהירות, בכניסה בעת ובעונה אחת של כוחות גדולים מאוד לכל שטחה של הרצועה, כולל לאזורים המיושבים בצפיפות (מי שנכנס למחנה בלאטה ובמבצע "חומת מגן" יכול לעשות זאת גם בג'בליה). כניסה מהירה של כוחות גדולים והתייצבותם במרכזי האוכלוסין היא גם הבטוחה ביותר עבור כוחותינו, הן בגלל ההלם שתיצור והן מפני שתמנע מהקבוצות החמושות לשנע אנשים ואמצעים מאזור לאזור. הכוחות יטילו עוצר וינתקו כליל את הקשר בין דרום הרצועה למרכזה ולצפונה, ואז יתחילו בעבודה הפרטנית על פי מידע מודיעיני.

לתוכנית המתקפה צריך להצמיד תוכנית מקיפה ומפורטת לא פחות לסיוע הומניטרי בכל התחומים, שתאפשר אספקת מזון ומים ושירותים רפואיים לאוכלוסיה המקומית. הכוחות צריכים לקבל הנחיות ברורות להימנע מהרס ופגיעה באזרחים לא חמושים. לשם כך צריך להכין אמצעים ולהקצות כוחות לפיזור הפגנות ולהרחיק אזרחים לא מעורבים מהאזורים שבהם תתנהל לחימה. הפעולה צריכה להיות מלווה במתקפת הסברה אינטנסיבית. בשלב השני של המתקפה, אחרי שיושג הסכם לשביעות רצונה של ישראל, ייצאו כוחות צה"ל בהדרגה מהשטחים שתפשו תוך בחינה של יישום ההבנות.

בשלב השלישי תופעל תוכנית סיוע ושיקום כלכלי נרחבת לרצועה, וממשלת ישראל תפתח ביוזמה מדינית חדשה למו"מ על הסדר

 בשלבים עם הפלסטינים בגיבוי מדינות ערב המתונות והקהילה הבינלאומית. המו"מ יתנהל עם כל ממשלה פלסטינית, גם אם לא תכיר במפורש במדינת ישראל, ובלבד שתתחייב לכבד הסכמים קיימים ולהימנע מאלימות ומבניית מערך חמוש. צה"ל יחזור לטפל נקודתית במוקדי ירי וטרור על פי המודל הקיים ובעזרת התשתית המודיעינית, שהונחה בזמן המבצע הנרחב.

הממשלה יודעת היטב שפעולה כזו, ובלבד שתהיה נחושה ותתבצע על כל שלביה, היא כעת הדרך היחידה להביא לשינוי יסודי במצב. כל עוד שוררת אנרכיה ברצועה, אין שום סיכוי להביא לרגיעה של ממש שתחזיק מעמד יותר מכמה ימים. אפילו ההסכם הפלסטיני על ממשלת אחדות ההולך ומתגבש - אם לא ילווה באיום חיצוני ממשי - לא ימנע ירי קסאמים של קבוצות חמושות סוררות, לא ימנע את התחמשות החמאס ולא יביא לשחרור גלעד שליט. הממשלה יודעת זאת, ואף-על-פי-כן היא ממשיכה להתמהמה ולפעול על פי הנחיות מוושינגטון - או טראומות שצברה במלחמת לבנון.