נא להכיר: חולות הגה

יש לו קסם איטלקי, הוא נע בגמישות חתולית ונראה טוב. הכוונה אינה לגבר שרמנטי, אלא לאלפא רומיאו, מושא הערצה של קרן ליבר, ‭,30‬ ששינתה את שמה לקרן אלפא רומיאו (ליבר‭.(‬ ”רומיאו זה רומיאו‭,”‬ היא אומרת. ”אין לו תחליף. השם הזה מופיע בדרכון, על פנקס הצ'קים שלי ואפילו בישראכרט. בישראכרט אמנם לא אהבו את הרעיון, אבל בסוף השלימו עם זה".‬

מימין: יוליה וולבובסקי, קרן ליבר וברי סביר

"לא אני בחרתי באוטו, הוא בחר בי. כבר מגיל שנתיים התחלתי לשחק עם אבא שלי על כביש חיפה-תל־אביב במשחק זיהוי מכוניות, ובגיל חמש כבר ידעתי לזהות את הכי נדירות. אני מתה בעיקר על העיצוב של אלפא ספרינט. שמונה שנים יש לי את האוטו הזה, ואני לא מוכנה לזוז ממנו מטר. לפני כן הייתה לי אלפא אחרת, אלא שמישהו עבר באדום ודרס את שתינו יחד‭.”‬

אנשים מבקשים להצטלם עם האוטו

האלפא הנוכחית מושקעת בטירוף. השווי הריאלי שלה אינו עולה על ‭6,000‬ שקל, אבל קרן מספרת כי בעקבות התוספות והשכלולים שהכניסה בה, ערכה נאמד כיום ב־85 אלף שקל. "בניתי את האוטו במשך שמונה שנים. התרוצצתי במוסכים ואפילו הינדסתי דברים מהראש שלי - למשל מראות חשמליות. הוא יצא ממני, מהנשמה, מהלב. לנסוע איתו בכביש זה ממש מגנט. אנשים ישר עוצרים אותי ומבקשים להצטלם לידו. תוך כדי נסיעה מצלמים אותו אפילו בסלולרי. הוא סלבריטי. כל הקטע באלפא זה חוויה של כל החושים. הריח המיוחד שיש רק לה, בעיקר בשעת מאמץ, העיצוב המנצח, הצליל הנעים לאוזן, המישוש".‬

ליבר היא לא האישה היחידה שמשוגעת על כלי הרכב שלה. גם ברי סביר, ‭,38‬ מרמת־השרון לא זוכרת את עצמה בלי האלפא שלה. "כבר בגיל ‭,17‬ איך שהוצאתי רישיון, קניתי אלפא ונדלקתי",‬ היא אומרת. "מאז היו לי שמונה אלפא בצבעים שונים. הצבע המועדף עלי הוא שחור. אני מתה על ההתנהגות הספורטיבית של הרכב ועל הגימור מבפנים ומבחוץ".‬

לסביר, סמנכ"ל השיווק של "אייווקס" (מערכת למניעת תאונות לרכב) יש מה לומר גם בנושא הבטיחות. "אני מאד רגישה לנושא. באלפא יש מערכות בקרת יציבות ואחיזת כביש מצוינות. הרכב ממש דבוק לכביש כמו בסופר-גלו".‬

נוסטלגיה על גלגלים

יוליה וולבובסקי, ‭,19‬ סטודנטית לגיאוגרפיה, נוהגת בביואיק מרווחת מודל 2006, אבל חולמת על קורבט סטינגריי נדירה. כשהיא נכנסת לרכב, היא ממששת את הדפנות החלקים, את ההגאים ואת לוח המחוונים. ”מאז שאני זוכרת את עצמי, היה לי חיבור למכוניות",‬ אומרת וולבובסקי, "האהבה למכוניות קלאסיות וישנות הגיעה מאבא שלי. הוא חובב כלי רכב קלאסיים אמריקנים ורוסיים, בעיקר משנות ה־‭.50‬ אבל אני הכי אוהבת אותם סטייל שנות ה-70-60.‬

"זה התחיל להתפתח אצלי מגיל ‭.13‬ בכל פעם שנסעתי עם ההורים לחו"ל, הייתי נכנסת לחנויות ספרים ומעלעלת. אני אוספת ספרות בתחום הרכב וכיום אני חברה במועדון החמש (למכוניות קלאסיות‭.(‬ אני מאד אוהבת שלבי מוסטנג GT500‬ מודל 67', אבל בגלל העלות המטורפת שלו, אני נוהגת כרגע בביואיק לה־קרוס של אמא שלי, וכדי להגיע לאוניברסיטה אני מסתפקת באופל אסטרה שנת 93',‬ שאני חולקת עם אחותי‭.”‬

"היא נובעת מכמה גורמים: חוויית הנהיגה (לכל מכוניות השרירים יש הנעה אחורית‭,(‬ צליל של מנוע גדול שהוא ממש כמו מוזיקה באוזני, והנוכחות. החבר שלי נוהג ברכב יפני קטן, מאזדה מיאטה, והוא מנסה כל הזמן להשפיע עלי לשווא להפסיק עם האמריקניות ולהתחיל עם היפניות. למכוניות אמריקניות יש המון כוח מנוע. בלחיצה קטנה עדינה על המצערת את מרגישה כמו במטוס שעומד להמריא. רכב החלומות שלי הוא בכלל קורבט סטינגריי שנת 68'.‬ יש בארץ כ־10 כאלה‭.”‬

"חנייה ענקית משלי, בה חונה סטינגריי, בנוסף לעוד כמה מכוניות אמריקניות חמודות שמסודרות זו ליד זו. כמובן שאני אנהג בכולם, כי הרעיון ברכבים קלאסיים הוא לא להפוך אותם לפסל סביבתי, אלא לנוסטלגיה נוסעת על גלגלים".