טלוויזיה בלי נכים וערבים
אם המסך הקטן יחשוף אותנו יותר למבטאים ושמות אחרים, אולי השכן יהפוך מאיום לשותף פוטנציאלי
סובלנות היא בין הערכים המרכזיים של הדמוקרטיה, ממנה נגזרת ההתייחסות אל הזולת, האחר או המיעוט. לא במקרה המונח "סובלנות" נגזר מן השורש ס.ב.ל שמשמעותו: להיות מוכן לסבול מפגיעה במטרות שלי על מנת למנוע פגיעה משמעותית יותר במטרותיו של האחר. ה"אחר" או המיעוט הם: אנשים בעלי מוגבלויות, ישראלים שמוצאם מאתיופיה, ישראלים דוברי רוסית, המיעוט הערבי ישראלי ועוד ועוד.
בישראל יש כ-300 ארגונים ללא מטרות רווח, העוסקים ישירות או בעקיפין בקידום הסובלנות. משרד החינוך עושה פעולות, גם אם אינן מספיקות, לחינוך לסובלנות. הכנסת אף היא נדרשה לנושא בצורות שונות, אם כי טרם גירדה את המינימום הנדרש. אבל הראשונה בתור לאכזב היא "הרשות הרביעית". כלי-התקשורת בישראל, רובם ככולם, לא מוכנים לסבול קצת על מנת לקדם את הסובלנות בהרבה.
כמה כתבים ערבים יש בערוצי הטלוויזיה הישראלית? כמה עורכים ערבים יש בתקשורת הכתובה? כמעט אפס (ואינני מתכוון כמובן לאלה המכסים עניינים ערביים או פלסטיניים ובטח שלא לערוצי הנישה בערבית). וגם כשמדובר במרואיינים מזדמנים, שלא בעניין הסכסוך הישראלי פלסטיני, מספרם של הערבים זניח לחלוטין. אף כשמדובר על קבוצות מיעוט אחרות, הנתונים כה מביישים עד שלא נעים להציגם.
בערוצי הילדים, שרובם של ילדינו צופים בהם ומושפעים מהם, מדירים את רגליהם של אחמד ומוחמד הקטנים; מדירים את קיומם של ילדים חרשים או עיוורים, גם אם מאוד מוכשרים; ומתעלמים מעוד הרבה "אחרים". הייתי שמח אילו למדו ילדיי, וכבר מהיום הראשון מול הטלוויזיה, שמבטא ערבי וילדים בשם ערפאת או נאצר הם חלק מהסביבה שלהם; שמנהגיהם יהפכו להיות מעניינים ולא מוזרים. ואם האינטראקציה הזו תימשך עם התבגרותם מול הטלוויזיה והאינטרנט, יהפכו הילדים הערבים השונים האלה לחברים פוטנציאליים, במקום לאויבים בפוטנציה. לא פחות חשוב, אם ילדי הערבים הישראלים יראו גם את עצמם כחלק מ"מדורת השבט" הישראלית, יש סיכוי גבוה שיגדלו שייכים ומחוברים יותר למדינה ולכל אזרחיה.
תארו לכם שלקראת החורף, כאשר כל אמצעי התקשורת מראיינים רופאים מומחים כדי לתת לציבור עצות כיצד לשמור על בריאותו, הם היו מראיינים יותר רופאים ערבים. והרי בתי-החולים וקופות-החולים משופעים ברופאים מומחים מצוינים שהם גם ערבים. אם האמהות הישראליות החרדות לבריאות ילדיהן היו שומעות פעם ועוד פעם מבטא ערבי המדריך אותן איך לטפל בהם, הרי השכן הפלסטיני הישראלי היה מקבל פרצוף נוסף של מציל ולא רק של מפחיד. באותה דרך, ישנם מומחי משפט ערבים ישראלים מוכשרים ביותר, שיכולים לספק פרשנות משפטית לא פחות מעניינת מעורכי הדין היהודים המופיעים מעל גלי האתר כל יום. וכנ"ל אנשי אקדמיה ועוד.
היינו יותר שלמים אם הטלוויזיה הייתה מראה לילדינו ולנו כי נכים - ואפילו נכים קשים - הם חלק מהסביבה שלנו. שאם אורי הוא ילד עיוור, זה לא אומר שהוא גם מוגבל בשכלו. אולי הוא דווקא רואה דברים שהבן שלי לא רואה, והם ימצאו דרך לעניין אחד את השני ולא לחשוש מהשוני ביניהם.
נכון, כל זה עלול להוריד את הרייטינג. כן, זה אפילו עלול לפגוע בהכנסות. ואפשר למצוא עוד סיבות ותירוצים למה לא לפתוח
את התקשורת לאחר ולשונה: "לא מצאנו ערבי רהוט ומתאים"; "תוכנית ילדים חייבת להיות שמחה"- ועוד אלף תירוצים. זהו מחיר (לדעתי לא גבוה) שהתקשורת חייבת לשלם בתמורה לקידום הסובלנות. לתת במה גם למיעוט - זהו ה"סבל" שעל התקשורת לקחת על עצמה. בהתחלה זה יהיה קשה וידרוש יותר מאמץ וסובלנות מצד התקשורת וגם מצד הצופים, המאזינים והקוראים. אולם בהמשך, שילובם בתקשורת של מיעוטים ו"שונים", הן כעובדים והן כמרואיינים, יהפוך לדבר נורמלי ושגרתי לכולנו. והנה, אולי פרסום הדברים הללו, אולי הקריאה לתקשורת בתקשורת, כבר מצביעים על פתיחות להתמודד עם האתגר.
הכותב הוא יו"ר ארגון "אג'נדה" לקידום נושאים חברתיים
