"למדנו שיעור מביך: צה"ל לא ערוך למלחמה"

"במלחמה האחרונה הורכבה ההנהגה מראש ממשלה חסר ניסיון צבאי, משר ביטחון חסר ניסיון צבאי או מדיני, ומרמטכ"ל שמעולם לא פיקד על עיקרו של הצבא - לא על חיל הרגלים ולא על חיל השריון. גם הכנסת הייתה בת חודשיים בלבד, ובה טירונים פוליטיים רבים מאוד, החל ב'קדימה' וב'גמלאים' וכלה בחברי כנסת חדשים ממפלגות שונות. השילוב של כל אלו הביא לשיא את תחושת חוסר הביטחון וחוסר האמון במנהיגים. כל אלה 'התלבשו' על גורמי עומק אחרים שאינם נובעים במישרין מן המלחמה, וכדי להתגבר עליהם יש צורך בטיפול שורש. והדבר אפשרי".

כשבועיים לפני שנפצע קשה בתאונת דרכים, אמר פרופ' אביעזר רביצקי את הדברים האלה ואחרים על החברה הישראלית, בראיון לעדי ערמון, עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, בו שימש כעמית בכיר. רביצקי, שעתידו הרפואי כיום

 אינו ידוע, עמד בראש החוג למחשבת ישראל והמכון ללימודי יהדות באוניברסיטה העברית בירושלים, והוא חתן פרס ישראל למחשבת ישראל לשנת תשס"א.

בשבוע שעבר הועבר פרופ' רביצקי לשיקום בבית לווינשטיין, כשהוא עדיין מחוסר הכרה. את הציטוטים מהראיון אנו מפרסמים בהסכמת רעייתו. הם מציגים מראה צלולה וכנה אל פניה של החברה הישראלית, שמנסה להתמודד עם תוצאות המלחמה ועם חוסר אמון במנהיגיה.

"למדנו לדעת שצבאנו איננו ערוך למלחמה פוסט-מודרנית"

בהמשך הוא מסביר שיש גורם נוסף לתחושת המשבר: "כידוע, רווחו בקרבנו שלוש תפיסות נבדלות באשר לפתרון המשבר בינינו לבין הפלסטינים: ארץ ישראל השלמה, הסדרי שלום, נסיגה חד- צדדית. יש מי שסבור שכולן נכשלו. אינני חושב כך. כל אחת הצליחה בחלקה ונכשלה בחלקה. אי-אפשר לומר שתפיסת ארץ ישראל השלמה נכשלה לחלוטין כאשר למעלה מ-200 אלף מתיישבים חיים ביהודה ושומרון; אי-אפשר לומר שתפיסת הסדרי השלום נכשלה לחלוטין כאשר יש הסכמים יציבים עם מצרים וירדן; אי-אפשר לומר שתפיסת ההתכנסות נכשלה כאשר היא טרם נוסתה. לכן גם ההצלחה וגם הכישלון היו קטועים. בעבר כמעט לכל אחד מאתנו הייתה עמדה מוצקה, כוללת, באשר לפתרון הרצוי, ואילו כיום רבים מאתנו רואים את הפגמים בעמדתם שלהם ואת החלקיות של כל פתרון. אנו אמביוולנטיים יותר. איננו יודעים בבירור אנה אנו הולכים".

אבל רביצקי סבור שאל לנו לחשוש. "טוב שהגענו לתודעה הזו", הוא אומר. "אנו נדרשים עתה לארגן את מחשבותינו מחדש, לשבור הגדרות דוֹגמטיות ולהיערך אחרת מבחינה רעיונית, מבחינה מדינית ומבחינה צבאית. אולם מובן שהדבר יוצר מבוכה ותחושת אי-ודאות. נראה גם שלמדנו לדעת שצבאנו איננו ערוך למלחמה פוסט-מודרנית. גם זה שיעור מביך, אך הכרחי, ומוטב להגיע אליו מוקדם ממאוחר".

דבר נוסף שהתחוור, לדעתו, בעקבות המלחמה בלבנון הוא ש"אם בעבר ראינו את עצמנו עומדים במאבק מול פלסטינים קיצונים, באה המלחמה האחרונה והעמידה אותנו מול אויב אחר. התברר 'לפתע' שהבעיה מקיפה יותר.... הזעזוע האמיתי נעוץ בהבנת תהליכי הדתיזציה והגלובליזציה של הסכסוך".

לדברי רביצקי, ממצב של סכסוך מקומי מצאו עצמם הישראלים ניצבים "כחוד החנית של מלחמת ציוויליזציות, כראש חץ של ארצות הברית והמערב שנלחם

בחיזבאללה בתור ראש חץ של איראן והקנאות האסלאמית". בדבריו הוא מזהיר ש"עלינו לעשות כל מאמץ להתרחק ממצב זה. אל לנו להתמסר בכל מאודנו למערב, כל שכן ל'ברית יהודית-נוצרית'. אם הסכסוך הוא עולמי ודתי, ואנו מציגים אותו כך, אנו עלולים למצוא עצמנו עומדים לא עוד מול מיליוני אויבים, אלא מול מיליארד ורבע אויבים פוטנציאליים".

כפתרון מאמין רביצקי שיש לנהוג בשתי דרכים נבדלות ובכיוונים מנוגדים: "מן הצד האחד, במלחמת הציוויליזציות יש 'להוריד פרופיל', להיות מעורבים פחות. מן הצד השני, אל לנו לשקוט לנוכח האיום הגרעיני של איראן... אם נגיע למצב שבו תהיה איראן קרובה מאוד לנשק גרעיני, חובתנו כלפי ילדינו ונכדינו תהיה למנוע זאת בכל מחיר, אפילו במחיר התקפה ישירה. לא הקמנו את המדינה כדי לרכז את העם היהודי ולהעמידו בסכנת שואה חדשה".