המושיעה עם המטרייה

"אני מרגיש כאילו כבשנו את בינת ג'ביל", אומר אסף, אב מותש, אחרי שעה וחצי של בכיות וצרחות באדיבות תומר, צאצא בן 4. למה בכיות וצרחות? כי סופר נני החליטה שמעתה הילדים נרדמים במיטותיהם בלי טלוויזיה ולא בחדר השינה של ההורים. סופר נני, מיכל דליות, היא גם מנהלת מכון אדלר וגם מרי פופינס מהגהינום, בחליפת-עסקים מחוייטת, קומפלט עם עקבים ומטרייה שחורה. יש לה קול חרוך-סיגריות או צרוד-הוראה, לא הצלחתי להחליט, טון פיקודי משהו והכי גרוע – חיוך נורא מפחיד. מבלי לזלזל בכישוריה המקצועיים וביכולתה להפוך את חיי ההורים למסע קצת יותר נעים – אי אפשר היה למצוא, בשוק הענק של היועצים, המאמנים, המחנכים והמדריכים – אומנת-על לבבית יותר?

"צריך להקשיב לי ולעשות בדיוק מה שאני אומרת לפני שיהיה מאוחר מדי", היא מתרה באסף וברינה, ואני מתכווצת קצת בכורסה, גם בתור הורה וגם בתור צופה, כשהשניים מהנהנים בהסכמה. ילדיהם מתחצפים, צועקים, מנחיתים עליהם פקודות ומכים אותם מדי פעם, אורי הבכור אינו מוכן לעשות שיעורים ותומר הקט, אחרי נפילה מאופניו, מגיב כך לאביו: "אני ייתן לך בעיטה בבטן!". האבא מתנהג כפעוט ליצני, האמא מתוסכלת. ילדים זה שמחה. אחרי שההפקה תתארגן – בינתיים הם מחפשים עוד הורים שזקוקים למופע האימים של דליות – עוד תראו עד כמה השמחה מצויה בהמוני בתים.

אורי ותומר ואסף ורינה. הכל הסתדר אחרי יומיים

בשיח האופנתי הנוכחי על אודות מעמדו של הילד בבית הוריו, אפשר לשמוע יותר מדי "לזרום עם הילד" כאילו היה נהר ו"להציב לו גבולות" כאילו היה מדינה. מבוכתם המוצדקת של הורים אינה נובעת מאזלת-יד והעדר כישורים, אלא מעמימותן של מנטרות-העל הללו, ומכך שרובנו כבר לא חיים בחברות מסורתיות תלת-דוריות וגם כופרים בשיטות החינוך שלהן. ייתכן שרובנו צודקים, אבל המוני הורים מוצאים את עצמם מיואשים בצדקתם ונוטים להאשים את הילד בכאוס הביתי שלהם. מה עושים, בהעדר משפחה מורחבת, מסורות ועקרונות מוצקים? הולכים אל הריאליטי.

במציאות הריאליטי שיח הזרימה והגבולות הוליד את "סופר נני" הבריטית המקורית וגם את אחותה הישראלית המועתקת, וכך, אני מאמינה, היו אמש אלפי הורים מהופנטים למסך, חלקם מייחלים לביקורה של המושיעה עם המטרייה ו"שרביט הקסמים" שלה. היא אמרה שיש לה כזה, אבל היא לא פיה. היא גם אמרה שיהיה קשה וגם שאסור לוותר לילדים וגם שאין לרחם עליהם, הכל במסגרת הנמכה קיצונית של עקרונות הפסיכולוגיה האדלריאנית, והנה – הופ, אחרי יומיים של הדרכה צמודה שעיקרה יידוי של מקבצי פקודות להורים מעל לראשיהם של הילדים שרואים כיצד האומנת הזאת מחליטה על ההורים שלהם - הכל הסתדר בביתם של אורי ותומר ואסף ורינה. מהומות-הסופרמרקט חלפו, השיעורים נעשים בכיף, הטלויזיה כובתה בעת הארוחות ובמקומה גילו את האפשרות לשחק יחד במשחק-קופסה. כולם אוהבים את כולם ומרגישים נורא מאושרים בתור משפחה.

אסור להתכרבל בניגוד להוראות

אז מה לא בסדר? כמה דברים פשוטים ופעוטים. ראשית, כל אדלריאני מתחיל ישמח לספר לכם שגידול ילדים אינו דרמה עם הפי אנד כי אם אפוס מתמשך, מלא מעקשים ומורדות ועליות ורגרסיות, ואם אתם מאמינים בהמשכיותו של האושר בבית בדינגר, לנצח וגם אחרי הקרדיטים, סימן שכבר ראיתם יותר מדי ריאליטי וזה הזמן להתרסק ברעש אל קרקעיתם המבולגנת של החיים.

שנית, יש בעיה. ילדים לא מגיעים לעולם עם הוראות הפעלה, מטעימה האומנת שוב ושוב – אבל זה בדיוק מה שהספיישל הזה התיימר לספק ב"לעשות בדיוק מה שאני אומרת". ולא, בשום אופן אין להתיר לרינה להתכרבל במיטה לעת לילה עם תומר בן ה-4, כי זה הרי בניגוד להוראות. רינה מסכימה, כמובן.

שלישית, אני מכירה ספר ישן נורא שבו כתוב משפט נפלא: "חנוך לנער על פי דרכו". בתמצית המזוככת הזאת מקופלת חובתם של הורים, מורים ואומנות-על להתבונן בפראים הנמוכים שהם מבקשים לתרבת, ולראות מי נמצא שם, בגובה מטר וקצת. לא כמושא עקיף של החרדות והתסכולים שלהם, לא כחובה מעיקה, אלא כאינדיבידואל. לא ראיתי על המסך דבר שמעיד, אפילו ברמז, כי מישהו באמת התעניין באורי ובתומר כבני אדם. מי הם? מה הם אוהבים, מה הם שונאים, האם כל "בדיוק מה שאני אומרת" אכן מתאים לחייהם? לאף אחד לא היה אכפת. סופר נני אמרה שאסור לרחם על ילדים. באקט קיצוני של סירוב פקודה, ריחמתי.

ספיישל סופר נני, קשת, יום ד', 21:00