החתונה של החברה הכי טובה שלי
היא היתה אשת סודי, יועצת הסתרים, האשה שידעה עלי הכל. יחד היינו יוצאות לכבוש את העיר בלילות, ובמשך שעות היינו מתנחמות זו אצל זו בטלפון. זמן קצר אחרי שפגשה את אהבת חייה היא פשוט התחילה להתפוגג לי
לפעמים כשאני מגיעה לירושלים אני נזכרת בה, בערבים שבילינו יחד בצחוקים המשותפים, בלילות ללא שינה מטיילות בין פאב אחד למשנהו בעיר הבירה, משחרות לטרף לבושות בשחור, תמימות וצעירות כאילו כל העולם לפנינו. יחד עברנו את הצבא, אחר כך את האוניברסיטה, ובין לבין דיילנו בחברת התעופה שפעם היתה לאומית והיום היא סתם עוד חֶברה.
חתיכת חיים עברנו יחד, חלקנו רגעים שמחים וגם כמה עצובים. היא זו שניחמה אותי כשההוא מהפאב בעל העיניים הכחולות והקול של חדר מיטות נטש לפתע, מותיר אותי עם לב שבור, התפרצויות של בכי וערימות של טישו. ואני מצידי הייתי בשבילה אוזן קשבת באחת אחרי חצות, כשהתקשרה לבשר לי בקול בוכיים שהיא וחיים "כבר לא" ושהוא "חזר לחברה הקודמת שלו, המניאק".
יום בהיר אחד היא פגשה באהבת חייה, אבי. הוא היה גבוה ודק, עם רעמת שיער בצבעים של פלפל ומלח וחיוך בוטח של "אני יודע שאני שווה, ואני עוד אשיג אותך". לקח לו שנה בדיוק עד שהיא התאהבה בו כאילו אין מחר, ועוד שנה עד שעמדו מתחת לחופה. בכל תקופת החברות שלהם הרגשתי פיחות זוחל במעמדי. לא משהו ברור או מובהק. פה הברזה מפגישה שקבענו, שם היא סתם שכחה להודיע לי שבעצם אבי בא אליה היום. דברים כאלה. "זה טבעי", אמרתי לעצמי, "ברור שהוא יהיה במקום ראשון אצלה".
משיחות מרתוניות עברנו לשיחות קצרות וענייניות
למדתי לחיות עם חצאי פגישות, ומשיחות טלפון מרתוניות עברנו לשיחות קצרות וענייניות. אחר כך היא התחתנה. ודי מהר, אולי שנה אחרי הנישואים, נולד ילדם הבכור. שנתיים לאחר מכן נולדה גם הילדה. לאט ובהדרגה היא מחקה אותי באכזריות מחייה. מהרגע שנשבעה אמונים לאבי - שרק אלוהים יודע מה בדיוק מצאה בו - היא החלה להתפוגג לי.
אני התעקשתי. הקפדתי להתקשר, קפצתי לבקר, שמרתי על קשר. היא אף פעם לא טרחה לרדת מירושלים לתל-אביב. הרי יש לה ילדים קטנים בבית. קשה לה. אין לה זמן. בטח לא אלי. רק בדיעבד גיליתי שלמרבה ההפתעה למשפחה שלה, שגרה באזור המרכז, היא דווקא טרחה להגיע, ואפילו הרבה. וכך לאט לאט התרופף הקשר, נעלם כדרך כל קשר בו צד אחד מתחתן והאחר נותר רווק.
השיא היה לפני מספר שנים. היה קיץ כזה שמזמין חופש, בימים של טרום אינתיפאדה, כשהאיום האיראני היה סוג של שמועה, ואני מצאתי את עצמי בדרך לגולה הדוויה אשר בפריז. באחת מחנויות המזכרות רכשתי גלויה, כתבתי עליה כמה מילים מעיר האורות ושלחתי למקום עבודתה, הכתובת היחידה שלה שזכרתי. עברו כמה חודשים ולא שמעתי ממנה. אפילו לא איזה צלצול טלפון קטן, לברר אם אני חיה או מתה, אם חזרתי מפריז או שמא פגשתי מאהב צרפתי וחיי מתנהלים בין קרואסון לפאסון. כלום. נאדה. גורנישט.
יום אחד התקשרתי אליה. לא הבנתי למה היא לא מרימה איזה טלפון לזכר ימים עברו. "הייתי בחופשת לידה", דיווחה באדישות. "קיבלתי את הגלויה רק אחרי שחזרתי ממנה", הוסיפה כאילו כלום. "מזל טוב", מלמלתי ומיהרתי לסגור את הטלפון בתירוץ מטופש.
עד היום אני זוכרת את תחושת ההלם
זה היה לפני כמה שנים, הילדה כבר בת שש או שבע, אבל עד היום אני זוכרת את תחושת ההלם שאפפה אותי. בהתחלה לא הבנתי למה היא מסתירה ממני את העובדה שהיא בהריון. נכון, הקשר התרופף, אבל בכל זאת מפעם לפעם דיברנו בטלפון. אחר כך הבנתי. הכרתי אותה מספיק טוב כדי לדעת שלמרות האינטליגנציה הגבוהה שלה, היא מאלה שמאמינים בכל כישוף, אמונה טפלה, או עין הרע. היה לי ברור שהיא פחדה ממני - הרווקה שבטח מתה מקנאה, ועוד עלולה חלילה לעשות לה עין הרע, רחמנא לצלן.
מאותו רגע החלטתי להעלים אותה מחיי. "חברים בגילים בוגרים הם כמו נעלי בית נוחות", אמר לי פעם איש יקר. "אם כבר לא נוח לך איתם, סימן שכבר הגיע הזמן להיפרד".
האימייל של סיגל
לפנייה לכתב/ת 
