יוזמה עכשיו
הממשלה ממהרת לדחות את ההצעה הספרדית בטענה שידיה יהיו כבולות אם יוצבו כוחות זרים ברצועה. וכשידיה חופשיות לכאורה - יש פיתרון לקסאם?
יצחק רבין רצה מאוד להגיע להסכם שלום, לפני שייווצר רוב פלסטיני ממערב לירדן ולפני שלאיראן תהיה פצצה גרעינית. כך, סבר, תוכל ישראל להבטיח עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומצד שני - לנטרל את התירוץ העיקרי של איראן לפגוע בה. רבין צדק כבר בראשית שנות התשעים, אולם היום, במחצית השנייה של העשור הראשון למאה ה-21, הרלוונטיות של דבריו ברורה הרבה יותר.
אריאל שרון חשש מהסכם ישראלי-פלסטיני משום שלא היה מוכן לשלם את מחירו. זו הסיבה לכך שהוא עצמו הודה כי פרסום יזמת ז'נבה בסתיו 2003 גרם לו להציע את תוכנית ההתנתקות מעזה. שרון פגע באינטרס האמיתי של ישראל כאשר העדיף נסיגה חד-צדדית, בלי שום ביטחונות ובלי שום תמורה, על פני הסכם שיכלול, בהכרח, נסיגה בגדה המערבית וויתור על השכונות הערביות במזרח ירושלים.
אהוד אולמרט ביקש להמשיך את האבסורד ששרון החל בו. רק לפני חדשים מעטים דיבר בלונדון על נכונות לנסיגה חד-צדדית מ-90 אחוזים מן הגדה המערבית, ובלבד שלא יצטרך לפתוח במו"מ על הסדר קבע עם אבו-מאזן, שאותו הוא מעריך כל-כך, שבו הוא רואה פרטנר, שאותו הוא רוצה לחזק, והוא אפילו מזמין אותו לארוחת צהריים באמצע מלחמת לבנון...
העולם מוכן היה לקבל את יוזמת אולמרט למהלך חד-צדדי אחרי הבחירות, כשם שקיבל את נסיגת שרון מעזה, מתוך הערכה שלא זה ולא זה היו נועזים דיים להגיע להסדר קבע. ברגע שראש הממשלה העדיף את ליברמן על פני תוכנית ההתכנסות שלו, נפתחה הדרך ליוזמות אחרות. מעז יכול לצאת מתוק. האינטרס המדיני והביטחוני של ישראל הוא להגיע לשלום גם אם ייעשה הדבר בשלבים - ולא לחזור על תרגיל החד-צדדיות.
היוזמה הספרדית החדשה, הכוללת הצבת כוח רב-לאומי ברצועת עזה, יכולה לסייע בהרגעת המצב, כשם שיוזמה דומה עלתה יפה בדרום לבנון. ממשלת אולמרט-פרץ-ליברמן איננה ממתינה, כמובן, אפילו רגע לפני שהיא דוחה יוזמות מן הסוג הזה, בטענה הנואלת שלפיה ידיה של ישראל יהיו כבולות אם בגבול הרצועה יהיו חיילים זרים; האם יש בידי ישראל תשובה של ממש לקסאמים על מערב הנגב, כאשר ידיה חופשיות כביכול?
ההצעה שהגשתי, ועל פיה נגיע בשלבים אל הסדר הקבע, מבקשת לגשר על הפער בין עמדותיהם של מחמוד עבאס ואהוד אולמרט כלפי "מפת הדרכים". אולמרט, כמו שרון לפניו, מעוניין בשלב השני של ה"מפה" (מדינה פלסטינית בגבולות זמניים) בתקווה ששלב זה יימשך זמן רב מאוד. ואילו עבאס מעוניין בשלב השלישי (הסדר הקבע), מחשש שהשני יימשך לנצח. אבל שניהם אינם עושים דבר כדי לממש את השלב הראשון (הקפאת התנחלויות ופירוק המיליציות הפלסטיניות מנשקן). לכן אין כל משמעות לכך ששניהם טוענים בכל הזדמנות כי הם מחויבים לאותה מפת דרכים.
לאחר ארבע שנים של מחויבות חסרת משמעות למפה זו, אני מציע להתחיל את התהליך במו"מ אינטנסיבי על השלב השני של המפה, תוך מתן אפשרות לפלסטינים לבחור בין הקמת מדינה עכשיו לבין הרחבת שטח הרשות. נסיגת ישראל תהיה מוסכמת, וכך יוכל אולמרט להגשים את תוכנית ההתכנסות שלו שלא בדרך חד-צדדית. שני הצדדים יסכימו כי נסיגת ישראל תסתיים ב-2008, אך כבר עכשיו יוחלט על עקרונות הסכם הקבע, ברוח "חזון בוש" מ-2002. במהלך התקופה הזו ימלאו הצדדים את מחויבותם לשלב הראשון של מפת הדרכים, ובשנתיים הבאות יקיימו ביניהם מו"מ על הסדר הקבע, שימומש ב-2010.
ללא מהלך מדיני ישראלי-פלסטיני ימשיך החלל להתמלא במתח, בתסכול ובאלימות. הסדר מדיני הוא הדרך האמיתית להרגיע את השטח ולמנוע את המשך הפגיעה בחפים מפשע בשני הצדדים. אני מאמין כי בסופו של דבר, הסכם הקבע יהיה דומה מאוד ליוזמת ז'נבה, אך אתן יד לכל הסכם שהצדדים יקבלו. יוזמתי החדשה אינה נוגעת, הפעם, למהותו של ההסדר, אלא להליך שיאפשר להגיע אליו. אני מקווה שהצדדים לא ידחו אותה לפני שיעיינו בה ברצינות ולפני שישקלו אם החלופות האחרות העומדות בפניהם, שעיקרן - לא לעשות כלום, עדיפות על פני עשיית מעשה.
ח"כ יוסי ביילין, יו"ר מרצ-יחד
מומלצים
