יזוכה רמון - ותואשם המערכת
הפרקליטות לא תוכל לחמוק מאחריות לפגיעה בדימויה של מערכת המשפט לאור ההחלטה הקלה והפופולרית - אך הפעם שגויה - של העמדת שר לדין
גם אם עדותה של המתלוננת נותרה חסויה, הרי שניתן לקבוע בוודאות: הגרסאות שלה ושל חיים רמון חופפות כמעט לחלוטין בכל הנוגע לעובדות. הפער מתמצה אך ורק בהבנה ובפרשנות הסובייקטיבית ביחס למשמעות האירועים שקדמו לנשיקה: בעוד ה' ראתה בהתנהגותה ובדיבוריה ביטויי הומור ו"סתאאאם" כזה, ראה בהם השר חיזור ופלירטוט והשתתף ב"משחק" על-ידי הנשיקה. גם אם נניח כי כל דבריה מדויקים ולא מוגזמים, לא היה מקום להגשת כתב אישום בגין ביצוע "מעשה מגונה שלא בהסכמה".
ה"הסכמה" שבכותרת העבירה בוודאי לא חייבת להיות בכתב. ביחסי גבר ואשה מדובר כמעט תמיד בהסכמה על דרך של התנהגות ולא באמצעים אחרים. אפילו נפלה טעות בהבנתו של רמון את הסיטואציה - אם נקבל את גרסת המתלוננת ללא סייג - הייתה זו טעות כנה וסבירה. טעות כזו מהווה הגנה, המרוקנת מעשה מאופיו הפלילי. "מעשה מגונה" מוגדר בחוק העונשין כ"מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". נשיקה חטופה כמו זו המיוחסת לרמון - כלום יכולה בכלל להיכלל באותה הגדרה? ניתן בהחלט להעלות על הדעת מעשה מיני המהווה מעשה מגונה, שלגביו לא יחולו הסברים של טעות (לדוגמה: תחיבת ידיים לאיברים מוצנעים לאחר כמה דקות של חילופי דברים וללא הזמנה מפורשת). ואולם, במקרה דנן, הנשיקה לא הייתה מעשה חריג או כוחני ואף לא "קפיצת דרך" מופלגת בשלבי ההתקרבות השגורים והמקובלים שבינו לבינה.
ה', מתברר, לא התכוונה כלל להתלונן במשטרה. אלא שקצינה בכירה - בסיוע אלוף בצה"ל - הפעילו עליה לחצים כבדים, עד כדי איומים (שקריים ומטעים כשלעצמם) כאילו שר המשפטים יתבע אותה על הוצאת דיבה אם לא תפעל על פי דרישותיהם. לפיכך, ה' לא ראתה לעצמה מוצא אחר והגישה את תלונתה, לא לפני שהובטחו לה כמה "צ'ופרים" כמו הבאת התלונה לידיעת רמון רק לאחר עזיבתה את הארץ והחזרתה ל"חופשת מולדת" על חשבון המדינה למסירת עדותה.
השערות והסברים לגבי מניעיהם הגלויים והסמויים של גיבורי הפרשה מתבקשים כמעט מאליהם: לא קשה להבין מדוע חיילת צעירה, שאולצה כמעט להתלונן, מנסה להגן על כבודה וניקיון התנהגותה בכל מחיר, ולו במחיר של הקצנת טענותיה. קשה להתעלם מהתפרצותה בבית-המשפט של קצינת משטרה, המרגישה ממורמרת וכועסת על ממסד, שחסם - לטענתה - את התקדמותה. ניתן לאבחן בשיקולי התביעה את הרתיעה מלהצטייר כמי שמגוננים על שרים ושועים. כל אלה חוברים למחול שדים, שבו מועלים על המזבח לא רק גורלו האישי של שר בכיר, אלא גם האמון במערכת אכיפת החוק בישראל ואולי גם מעמד בית-המשפט.
שהרי ההחלטה להעביר את ה"תפוח הלוהט" להכרעת המערכת השיפוט היא ניסיון שקוף של הפרקליטות למצוא גורם, שיוציא עבורה את הערמונים מהאש. לא תמיד האומץ הוא להעמיד לדין; יש וההחלטה המחייבת יושר אינטלקטואלי ואומץ ציבורי עלולה להתקבל בציבור כבלתי פופולרית. אולם אסור לתוצאה זו להטות את ההכרעה מדרך הישר. עצם ההעמדה לדין - במיוחד של אישי ציבור - מהווה ענישה קשה, שלעתים לא ניתן להשתקם ממנה, תהא הכרעת בית-המשפט אשר תהא (וראו מקרה פרופ' נאמן). בסופו של יום, גם אם מזוכה הנאשם, מתערער האמון במערכת אכיפת החוק בישראל ומקוצצות כנפיה. כבר עתה מנסים עבריינים של ממש, שקופת שרצים אמיתית תלויה על צווארם, למצוא מחסה מאחורי מקרה רמון וליהנות מן ההפקר.
וכך, זיכויו המשפטי הצפוי של רמון - מוצדק ככל שיהיה - יותיר אחריו בהכרח אדמה חרוכה במערכת השיפוט, שכן בציבור תיוותר מידה של ספקנות, שתופנה הפעם כלפי בית-המשפט. לאחר רעידת האדמה התקשורתית בפרשת רמון קשה יהיה, פסיכולוגית, להשלים עם תוצאה של "ההר הוליד עכבר". חזקה על המערכת השיפוטית, כי לא תירתע מפגיעה צפויה זו וכי שלטון החוק ינחה אותה, יהיו השלכות ההכרעה אשר יהיו. ואולם, הפרקליטות - והעומד בראשה - לא יוכלו לרחוץ ידיהם מאחריותם לפגיעה בדימוי מערכת המשפט עקב ההכרעה הקלה והפופולרית של העמדת רמון לדין, לנוכח חומר החקירה שהיה בידיהם. הדרך היחידה כיום להקטין ביזיון וקצף היא קבלת החלטה אמיצה מצד הפרקליטות בדבר ביטול מיידי של המשפט בשל היעדר אשמה.
במקביל, אין לעבור לסדר היום על התנהגות המשטרה ומערכת האכיפה בפרשת רמון: הפעלת הלחץ לכאורה על המתלוננת מתוך "אג'נדה" אישית של החוקרים, שגבלה בהדחת עד; ביצוע האזנות סתר בעניינים שוליים ומבלי שהייתה ראייה ממשית לביצוע עבירה; העלמת ראיות מההגנה (וכנראה גם מהפרקליטות); ולבסוף, החקירה המוטית ומסומנת-המטרה, שהסתיימה בהחלטה בלתי שקולה ובלתי מקצועית (אם גם הרסנית בתוצאותיה) להעמדת שר לדין - בכל אלה דווקא חיוני לקיים בדיקה ולמצות את הדין.
הכותב הוא עורך-דין
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
