הסכין של פיטר
הפינה "מתקדם לאחור" תציג מדי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם, ולפתיחה: פיטר גבריאל, היום - איש השלום של 2006, פעם - יוצר כריזמטי של "The knife", שמציע לכולנו לחשוב לבד
פיטר גבריאל זכה בחודש האחרון פעמיים לכותרות. בפעם הראשונה, סירב להצטרף לחבריו הוותיקים (מאוד) ללהקת "ג'נסיס" למסע ההופעות שלהם בקיץ הבא. בפעם השנייה נודע כי זכה בפרס היוקרתי "איש השלום של 2006" מטעם קרן גורבצ'וב.
הרפרטואר המוסיקלי של גבריאל רצוף בשירים על עוולות, גזענות ורצון ליצור עולם טוב יותר. אבל שנים רבות לפני "משחקים ללא גבולות", "ביקו" ודומיהם, עוד בתחילת הדרך, היו תמלילים שנתנו מושג לכך שגבריאל וג'נסיס הם הרבה יותר מחבר'ה שיודעים לנגן. פעמים רבות מדי נוטים להחמיץ את התמלילים החזקים באמת ביצירות הרוק המתקדם, המתחבאים להם בין הסולמות המורכבים לסולואי הגיטרות.
תנו לדמם לזרום
היצירה "The knife" היא למעשה הקטע המשמעותי הראשון של ג'נסיס, כלהקת רוק מתקדם צעירה ומתגבשת. הוא חותם את האלבום "Trespass” שהוציאו ב-1970 ונחשב לאלבומם המשמעותי הראשון (אם לא מחשיבים את הפלופ הנקרא "From Genesis To Revelation"). על חשיבותו של השיר מרמזת עטיפת האלבום, תמונה שלווה הנחתכת באלימות על-ידי סכין הנעוצה בה. זהו קטע השונה באופן דרסטי מיתר הקטעים באלבום, שאווירה חלומית ורגועה שורה עליהם בדרך כלל. הוא מלווה בתיפוף עצבני, כמעט אלים, של ג'ון מייהיו, וגבריאל יורה ויורק את השורות, ובהן הפזמון שחותך במוח:"חלק מכם הולכים למות / קדושים, כמובן, על מזבח החירות שאתן לכם".
השיר כולו עוסק במנהיג, או אבטיפוס של מנהיג, שמבטיח למעריציו את החירות המבוקשת אם רק ינקטו באלימות המתבקשת ויצטרפו אליו.
"אתן לכם את השמות של כל אלה שיש להרוג / עליהם למות עם ילדיהם / הביאו ראשיהם לארמון העתיק / הניחו אותם על כלונסאות ותנו לדמם לזרום".
את התיפוף העצבני מחליף החליל השקט והמהורהר של גבריאל, שמשוסע עד מהרה על ידי הנהמה: "אנחנו רק רוצים חירות, רק רוצים חירות" – ואז נשמע קול צרחה והגיהנום מתפרץ. היצירה מסתיימת בשאגה אדירה: "ניצחנו", ואחריה הפזמון והלמות תופים כבדה ההולכת ומאיטה, כמו לב המפסיק לפעום. המאזין נותר תוהה: מי ניצח? המנהיג וחסידיו, או שמא יריביהם? והאם זה חשוב בכלל, כשהמטרה מקדשת את האמצעים?
"The Knife” הוא יצירה מטרידה, די חריגה ברפרטואר הג'נסיסי, שהפכה ללהיט הראשון של הלהקה בקרב קהילת מאזיני הרוק המתקדם. באלבום ההופעה שלהם מ-1972 מבצעי חברי הלהקה גירסה עוד יותר עוכרת שלווה, על גבול הפאנק. זהו אחד התמלילים הספורים ברוק המתקדם שפרשנותו ברורה לחלוטין (למרות שהמילים "the knife" כלל לא מופיעות בתמליל עצמו, מה שפותח מקום לפרשנות לאיזו סכין בדיוק התכוון המשורר). השאלות שהוא שואל הן נצחיות, ונעות ממלחמות ימי הביניים ועד ג'ורג' בוש בעיראק. האם הכל כשר ומותר למען החירות? למען המטרות שמנהיגינו מוכרים לנו? כמה אנשים צריכים למות, ומי קובע? פיטר גבריאל של 2006 יכול בשקט להשיב שהשלום ינצח את הכל ומלחמות מותירות רק דם. גבריאל הצעיר של 1970 הציע לכולנו לחשוב לבד.
ואורי ברייטמן אומר: "הגרסה הראשונה של 'The Knife' נכתבה כבר בשנת 1968, בהשראת אחת ההופעות של להקת דה נייס, בהנהגת קית' אמרסון. הקהל אהב אותו מאוד – הלהקה קצת פחות. ג'נסיס החלה לשלב אותו כהדרן בכל הופעותיה, וזה מה שהחזיק לפחות חלק מן הצופים עד הסוף. למרות שהופיע בגרסה אולפנית ב-1970, הגרסה החיה מ-1972 עם פיל קולינס הווירטואוזי על התופים היא זו שמשקפת את האנרגיות הבימתיות האמיתיות של הלהקה ויצירותיה באותה תקופה. הביצוע הישראלי הטוב ביותר ל-'The Knife' שייך ללהקת אגרול, וגם היא למדה להשתמש בו כהדרן יעיל ביותר".
- הפינה "מתקדם לאחור" תציג מדי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם. כל הבחירות הן המלצות של החתום מעלה בלבד, ויש לשמוע אותן בווליום גבוה במיוחד, כשכל הסובבים אתכם משוכנעים שהשתגעתם סופית. תבלו.
