העולם שוב שותק - וגם אנחנו
בשתיקתנו מול הטבח בדרפור, אנחנו מאבדים את היכולת המוסרית לדבר בשם השואה נגד אדישות האנושות
בדרפור שבסודן מתבצעת שואה. אמת הדבר שאיני יודע היכן היא דרפור, איני משוכנע עד תום מי הורג את מי, איני מבין את כל הפוליטיקה הפנימית שבאפריקה ואין לי מושג מי יכול לעצור את הטבח. כל שאני יודע הוא שאומה, שסבלה בשואה משתיקת העולם ומאדישותו, אינה יכולה לעשות זאת לאחר. עיקרון זה הוא עיקרון יסוד בתורת ישראל. התורה מצווה על יחס ראוי לגר הגר בתוכנו ולעובד הזר המתפרנס כאן, בשל העובדה שאף אנו היינו כאלה בארץ מצרים, וחשנו על בשרנו את ההשפלה הכרוכה במעמד הרעוע.
אמנם, אין
הרבה פרסי נובל שקיבלו אנשי דרפור. אף אין לנו קשר דם עימם, והם מצידם לא תורמים הרבה לתרבות העולמית ולכלכלה. אמנם, הם כנראה אינם אוהבי ישראל גדולים במיוחד (אם כי סביר להניח שאין הם יודעים אפילו שישראל קיימת), והם לא עם עתיק יומין. אלא שכל הסיבות שבעולם אינן עומדות מול עובדה אחת: השוחט שוחט - והעולם שותק. שוב.
קריאה לעולם להתעורר אינה רק הטלת אחריות על מישהו אחר; היא הכרעה שזהו עניין שעל סדר היום, ושאנחנו מוכנים להיות חלק אקטיבי במניעתו, בכוחות הדלים העומדים מולנו. קריאה לעולם להתעורר היא קודם כל קריאה לעצמנו - להוויה מוסרית התובעת מעצמה את מה שתבעה מאחרים, והנאמנה לאחד העקרונות היסודיים של המוסר: ההדדיות. כל עוד אנו שותקים, אנו מאבדים את היכולת המוסרית לדבר בשמה של השואה נגד אדישות האנושות.
בהפגנה שקיימו השבוע בנושא סטודנטים בירושלים, נשמע עוד קול מוסרי חשוב לעניין, שמבחינתנו הוא לכאורה בשולי החדשות, ולאמיתו של דבר, הוא שואה של למעלה משני מיליון בני-אדם הנטבחים ונרצחים באין רואה ובאין שם על לב. אכן, יש לנו סדר יום מטורף. כמות הבעיות שאנו מתמודדים עימן היא אינסופית. הדבר האחרון שאנו זקוקים לו הוא עוד עניין בינלאומי שאין לנו קשר אמיתי אליו. אבל השוחט שוחט - והעולם שותק. שוב.