אוריינטליזם להמונים

מעורטלים? פרימיטיביים? צייר צעיר מגיע לכאן, רזה, גבוה ורציני, פליט של חיי דלות מנוולת בעיירה רומנית אפרורית. בבת אחת מכה בו האור הבוהק, החום, הזבובים, עצי הזית, הדמויות שמדברות שפה לא מובנת ומחמרות בחמור, עדרי העיזים, ארץ התנ"ך ממש. האמנות שראו עיניו עד אז היתה ציורי דת ביזנטיניים שחלף על פניהם יום יום בדרכו לחדר, בעיירת ילדותו גאלאץ, מצוירים על קירותיה החיצוניים של הכנסייה ומעט רפרודוקציות. הוא לא היה היחיד שחווה את ההתגלות הזאת של המראות הארצישראליים. הגיעו לכאן גם אחרים מארצות מזרח אירופה, דיברו עברית מהולה בניבים של יידיש וגרמנית והתחילו לצייר את כל האקזוטיקה הזאת: את הנופים, את תושבי הארץ הערבים, קצת הווי, קצת אחד את השני והצייר ראובן צייר גם את ראובן.

בשנות העשרים של המאה שעברה, פאריז וניו יורק התבססו זה מכבר כמקומות שבהם מתרחש הציור המעניין, הרלוונטי, האחר מכל מה שקדם לו. בשורת הזרמים החדשים באמנות הגיעה גם לארץ. כאן נקעה נפשם של הציירים באמנות "בצלאל" הרווייה אתרים קדושים ואיקונוגרפיה יהודית. הם חיפשו משהו אחר, שיהיה קשור לחומריותו החושנית של המקום. הקוביזם, האקספרסיוניזם ובעיקר הציור הפרימיטיביסטי התאימו מאוד לחוויה הראשונית של ראובן במפגש עם הנוף המקומי. משטחי צבע נקיים וקווי מתאר ברורים איפיינו את הציור שלו, מואר, ססגוני ועם אלמנטים קישוטיים, שהביזנטיני הישן והמזרחי החדש לו, נכחו בו יחד.

כמו גוטמן, גם ראובן זכור היום בעיקר בקשר לציורי תל אביב הקמה מהחולות. הוא צייר אותה שטוחה, צהובה, מנוקדת בתים קטנים אדומי גגות, מבעד לחלונות מכחיל אופק הים. כמעט בכל ציור נוף של ראובן, ויש עשרות כאלה, נמצא אלמנט מעולם החי. העז השחורה, שגודלה כגודל אוהל, מלחכת ענף של עץ צעיר הנטוע בחולות. החמור בכל מקום: בכפר הערבי, על סכמת מבני הטיט וצריח המסגד שמנסחים אותו, או בסמטה ביפו, לא פעם דמות קטנה מניפה מקל אל גבו. משפחת האמן מצוירת על רקע חורשת עצי זית, ראובן עצמו בגרביים לבנים ובנעליים אדומות ועז מושכת ענף מידה של האם הזקנה. מין חיבור אידילי של דמויות מהגולה, בוהמה מקומית ונוף אוריינטלי. הציור של ראובן סכמטי במכוון. פני כולם זהים. העז, הפרד והערבי מביטים כולם באותה עין חומה גדולה. כולם דימויים בעלי אופי נאיבי שאומרים ראשוניות קמאית. באחד הציורים היפים איכר יושב מלפנים ישיבה בעל-ביתית, מאחוריו ניר חרוש באופק, בתי כפר חדשים ופרתו הגדולה מביטה נכחה במבט זהה לשלו.

הוגלה מהיכלי התצוגה הנחשבים

התערוכה בתל אביב ערוכה באופן כרונולוגי. היא נפתחת בטעימה מעבודות מוקדמות שנעשו עוד ברומניה, ביניהן ציור של ילדה שהתגלה לפני עשר שנים, כשאשה התקשרה מלונדון לבית ראובן וסיפרה על ציור שקיבלה בירושה מדודתה. הדודה היתה הילדה, שבבית אביה בטשרנוביץ' גר ראובן כדייר משנה. הוא נשמר על ידי אשה פולנייה שעבדה בביתם במשך כל שנות המלחמה ואחריה. רק בשנות השבעים חזר האב וקיבל לידיו את הציור. על פי כרמלה רובין, מנהלת בית ראובן, כלתו ואוצרת התערוכה, ראובן אהב מאוד אורנמנטיקה של בדים. קו המכחול הדק המסתלסל על שמלתה של הילדה הקטנה בטשרנוביץ', חוזר בדגמי תחרה, מפות, וילונות, חולצות ושטיחים ובציורי הדיוקנאות של אושיות תרבות מקומיות: אורי צבי גרינברג, המשורר אדום השיער, הציירת ציונה תאג'ר, יהודה גור, כותב המילון, עם פרח בידו. את עצמו ראובן שב וצייר פעמים רבות. כמו ענף העץ והפרח באגרטל, גם צווארו נפתל וראשו מוטה מעט, הד רחוק לדמות קדוש נוצרי.

"נערה על המרפסת", 1925-6

אומרים מנחם שמי, ישראל פלדי, אבל לראובן רובין קוראים "הצייר ראובן". אולי בגלל שביתו בתל אביב נשאר מקום חי ופתוח לקהל, אולי בגלל ההיקף הגדול כל כך של ציורים שהשאיר אחריו. ימיו של ראובן כאמן מרכזי בתרבות המקומית לא ארכו. בשנות השלושים האמנות חיפשה לעצמה דרכים חדשות וראובן, שדבק בסגנון האהוב כל כך על אספני האמנות, הואשם על ידי הביקורת במנייריזם והוגלה מהיכלי התצוגה הנחשבים. ראובן רובין באמת נעצר והמשיך לעשות עוד ועוד מאותו הדבר. העמידה במקום הפכה את מה שהיה עשר שנים קודם רענן וחדשני, לאילוסטרטיבי ולא מעניין. אבל האספנים קנו והשנים הרבות שעברו מאז הפכו את כל ההיקף הגדול של עבודתו ל"סגנון". הזמן עשה טוב לעבודות של ראובן והתערוכה במוזיאון תל אביב חושפת את היופי הרב שלהן מבלי שתידרש לסנטימנטליות.