השיר שמדליק לי את הפנטזיה
הפנטזיה שלי זקוקה לדלק, ומוזיקה מדליקה אותה יותר מכל. היא גורמת לי להתרגש, לחוש בפוטנציאל, לראות את ברק התקווה, ולהיזכר בנעורים. לחשוב שהכל אפשרי, ועל כנפיה להתעופף לחופשי מכל מערכת יחסים
לכל אחד יש חור שחור, נקודת תורפה, חולשה שמלווה אותו ועלולה לפגוע בחייו. אצלי זו הפנטזיה. תמיד היא היתה בסביבה, מוכנה לצאת איתי לריקוד סוער ולסחוף אותי מהמציאות. למדתי אותה עם השנים, עקבתי אחריה בסקרנות, וגיליתי שהפנטזיה שלי זקוקה לדלק, ומוזיקה מדליקה אותה יותר מכל אנרגיה אחרת. ולא כל מוזיקה, כי כמו שיש אוקטן שונה של דלק, כך גם לפנטזיה שלי היו את השירים המדליקים שלה, שאיתם היתה מתעוררת וגורמת לי להתרגש, לחוש בפוטנציאל, לראות את ברק התקווה, ולהיזכר בנעורים. הצרה היתה, שכשהיא היתה מגיעה אליי, הפנטזיה, היא היתה גורמת לי לחשוב שהכל אפשרי. ולא חשוב באיזו מערכת יחסים הייתי וכמה זמן עגנתי בה, כשהשיר הסתיים הייתי ממהר לתפוס את הפנטזיה בכנפיה ולעוף איתה מתוך מערכת היחסים אל הרוח החופשית.
כל זה היה יכול להיות מסעיר ומרגש בתיכון, ואולי אפילו במהלך שנות ה-20, אלא שמגיע גיל בו יש מחיר לחופש, ואני הבנתי שאם אני רוצה לבנות משפחה יום אחד, אני צריך לשרוף את כל צינורות הנפט שמספקים דלק לפנטזיה שלי. זה לא היה פשוט, אבל ביצעתי את התוכנית ללא רחמים והוצאתי להורג שיר אחרי שיר. הייתי שומע אותם ברצף במשך שעות ארוכות, עד שהצלחתי להמאיס אותם עליי וכולם התפגרו. חוץ מאחד. נותר לו אותו השיר שהייתי מפזם במקלחת כשהייתי נער, לצליליו הייתי מתלהב ורוקד, ואיתו הייתי נוסע מהר יותר. אותו שיר התגלה כבעל עוצמות אדירות, כמו שמשון, וככל ששמעתי אותו, לא הצלחתי למצוא את נקודת התורפה שתמית אותו. הוא נותר איתן, והפנטזיה שהיתה נדלקת בעקבותיו היתה עצומה כל כך, שהיא מעולם לא הותירה לי סיכוי ותמיד פרמה לי את הקשר והעיפה אותי אל החופש המשכר.
כשהכרתי את חני כבר הייתי מודע לכוחה של הפנטזיה. כיוון שנותר רק שיר אחד שיכול היה להדליק אותה, נקטתי אסטרטגיה שונה: אם אתה לא יכול להילחם בה - נסה לברוח ממנה. נכון שאלוהים לא חנן אותנו בסוגרי אוזניים, אבל אפשר לסתום אותן באצבעות או לרוץ החוצה ולפזם בכוח שיר שהוא אנטי-פנטזיה, "הבה נגילה" למשל. אני בטוח שנראיתי מוזר בדייט השלישי עם חני כשניגנו בבר את השיר שלי ואני ברחתי לשירותים, וכנראה הייתי פתטי בפיקניק עם המשפחה שלה, כשאח שלה השמיע את השיר ואני שלפתי את אצבעותיי מתוך השישליק ודחפתי אותם עמוק לתוך אוזניי. אבל הצלחתי להגיע, מוזר ופתטי, עד קו הגמר.
נותרתי מתוח לאורך כל ליל החתונה
אלא שיש מקום אחד, ידעתי, בו השירותים או האצבעות לא יעזרו לי. היה ברור שלא אוכל להכניס מתחת לחופה אצבעות לאוזניים, או לחפש מחסה אצל האסלה. לכן תפסתי את הדיג'יי לשיחה נוקבת לפני החתונה והסברתי לו שאם הוא רוצה לראות את הצ'ק, כדאי שיוודא שבשום תנאי לא ישמיעו את השיר שלי בחתונה. הייתי בוטה ומאיים, אבל עדיין נותרתי מתוח לאורך כל ליל החתונה. לא בגלל שלא אהבתי את חני, רק פחדתי. ראיתי אנשים ניגשים לדיג'יי עם בקשות לשירים ולא הפסקתי ליצור איתו קשר עין, שיזכור את האיום שלי. נרגעתי רק כשהשמיע את השיר האחרון ויכולתי לנסוע עם חני לספור את הצ'קים במלון.
כשגמרנו לספור שמנו אותם בשקית ניילון וחני הניחה את השקית מתחת למיטה. היא שלפה שקית אחרת מהארון ואמרה שיש לה הפתעה בשבילי, ביקשה שאעצום עיניים ואשכב על הגב. כשפתחתי את עיניי, חני ישבה עליי, פשטה את זרועותיי לפנים, שמעתי קליק ולפני שהספקתי להבין מצאתי את עצמי קשור למיטה באזיקים. הייתי שתוי ועייף, אבל הקטע הדליק אותי.
"אני הולכת להגשים לך פנטזיה", חני חשפה מולי שיניים לבנות.
"יה-אללה…" אמרתי ועוד לא הספקתי להודות לו, כשהיא קשרה סביב פי בנדנה ששלפה מאלוהים יודע איפה, והסבירה לי שהסיפור לא יהיה מושלם אם אוכל לדבר, כי כל הקטע הוא שאני לא יכול לומר דבר ונתון לחסדיה. לא היתה לי בעיה עם הבנדנה בין השיניים ורציתי כבר שיגיעו החסדים, כשחני פתאום נזכרה שזה עוד לא מושלם, פתחה את הארון ושלפה משם נגן מוזיקה.
"יש שיר שתמיד מגרה אותי, וחשבתי שאולי גם לך הוא ידליק את הפנטזיה", אמרה חני ולחצה על הכפתור הגדול בנגן. כשחזרה למיטה לא הספקתי להתרכז באגן שלה, כי מיד זיהיתי את השיר שלי מנגן והתחלתי לרחף. ידעתי שאם אשמע את כולו לא אוכל להלחם בפנטזיה וכנראה אעזוב את חני לתמיד. וכיוון שלא רציתי להיפרד ממנה, החלטתי להיאבק. ניסיתי להוריד את חני, לחלץ את פי מתוך הבנדנה, לשלוף את אצבעותיי מהאזיקים ולתחוב אותן לאוזניי. לא הצלחתי, הייתי חסר אונים לחלוטין, וחני חשבה שהמאבק שלי הוא חלק מהמשחק ורק התגרתה בי: "אל תילחם בי חמוד. אני לא אוותר לך..."
בשלב מסוים נכנסתי להיסטריה מהפחד שהנה הפנטזיה מגיעה ואני עומד לאבד את חני. התחלתי להתפרע ולבעוט באוויר, ואחת הבעיטות פגעה לה בבטן. חני עצמה את עיניה, נשמה עמוק כמה פעמים, ואז קרבה אליי את פניה בחיוך ממזרי: "אתה רוצה את זה קשוח, הא? ידעתי שתאהב את הקטע הפיזי..." ולפני שהבנתי למה היא מתכוונת, היא הנחיתה לי אגרוף מתחת לעין. הייתי המום כמה שניות, כאב לי נורא מסביב לעין והצלילים של המוזיקה המשיכו לזרום לי לאוזן. עד שהשיר נגמר ושכבתי על המיטה חצי מעולף.
חני שחררה את הבנדנה מהפה שלי, פתחה את האזיקים והתיישבה על קצה המיטה. "אז מה, אתה רוצה ללכת?"
"למה את מתכוונת?" החוורתי.
"אני יודעת שהשיר הזה מדליק לך את הפנטזיה וגורם לך לברוח." היא ענתה בשלווה. שמתי לב מזמן שאתה תמיד מוצא תירוץ לצאת מהחדר כשמשמיעים את השיר הזה, והדיג'יי התקשר אליי כי הבהלת אותו עם הלחץ שלך שלא להשמיע אותו בחתונה. אז דיברתי עם יגאל, והוא סיפר לי".
"ובכל זאת בחרת להשמיע לי אותו?" הייתי מבולבל.
"כן, כי אני מאמינה שאתה אוהב אותי מספיק בשביל להתגבר על השטות הזו".
התביישתי והסמקתי. אף פעם לא הייתי גאה בשריטה שלי, אבל אז הבנתי שחני גמלה אותי ממנה, כי בדקות הארוכות שהשיר התנגן לא הייתי שקוע כמו תמיד בפנטזיות על חופש, אלא בחלומות על החיים שמצפים לי לצידה של חני. סיפרתי לה והיא חייכה ונשקה לי. ביקשה שאזוז קצת ונשכבה לידי, הרימה את ידיה אל קצה המיטה ואז פנתה אליי.
"ידעתי שתיגמל ממנה. עכשיו תקשור אותי אתה".
הייתי עייף, כאב לי עדיין מתחת לעין, "אולי לא היום?"
"היום אנחנו נפטרים מכל הפנטזיות. סיימנו איתך ועכשיו תורי", לחשה לי חני.
"מה תורך?" איך לא תכננתי שככה יראה ליל החתונה שלי.
"גם לי יש שיר שמדליק לי את הפנטזיה, ואני רוצה שתעזור לי להיפטר ממנו כמו שאני עזרתי לך להיפטר משלך", הסבירה לי. "עכשיו תקשור אותי, ותפעיל את השיר הבא בנגן".
מילאתי את הוראותיה כמו רובוט. לא ידעתי מה לחשוב, כעסתי על האגרוף שהיא ממש לא היתה חייבת לתת לי, כי הייתי מבין את הנקודה גם בלעדיו, ונוסף לכל גיליתי שיש לה את השריטה שלי. מילא אני, אבל חני היא זו שאמורה להיות בוגרת ולהציל לנו תמיד את הקשר. אלא שהכעס שלי הפך לפאניקה ברגע שהפעלתי את הנגן ושמעתי את השיר שמדליק את הפנטזיה של חני. זה היה "הבה נגילה". לא האמנתי שהחברה שלי – בעצם אשתי – מדליקה את הפנטזיה שלה עם השיר הזה. זה היה כל כך נורא שאפילו לא הצלחתי להתרכז בגוף המדהים שלה. עד שקלטתי אותה מתפוצצת מצחוק מתחת לבנדנה.
שחררתי לה את הפה ושאלתי: "מה הקטע?"
"היית צריך לראות את הפרצוף שלך. אפילו בהלוויות לא רואים פנים כאילו עצובות".
"אז זה לא השיר שלך?" שאלתי.
"בטח שלא", היא חייכה. "איך בכלל האמנת שיש לי שיר? מה חשבת, שאני יכולה לשמוע שיר ולהתחיל לפנטז על החופש?"
שוב התביישתי. "אין לך?"
"ברור שלא. חמוד, אני לא חושבת שיש יותר מדי אנשים בעולם הזה שיש להם שריטה כמו שהיתה לך. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות כשיגאל סיפר לי שיש שיר שגורם לך לפנטז ולברוח מכל קשר. מה אתה, בן 14?"
האמת שהייתי עייף מדי להתווכח. חני צדקה, ורציתי רק לשים קרח על העין וללכת לישון. לקחתי את המפתח והתכוונתי לשחרר לה את האזיקים.
"מה אתה עושה?" היא שאלה.
"משחרר אותך. כיוון שאין לך שריטות, אנחנו יכולים ללכת לישון", לחשתי באפיסת כוחות.
"מתוק, אמרתי שאין לי שריטות, אבל לא אמרתי שאין לי סטיות", ענתה אשתי. "עכשיו תשאיר בבקשה את האזיקים, ותראה לי שהיה שווה לשחרר אותך מהשריטה שלך".
לפנייה לכתב/ת 
ביצעתי את התוכנית ללא רחמים והוצאתי להורג שיר אחרי שיר
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
