אינתיפאדה: מילה שמקרבת עמים
כשהצד החזק בסכסוך מאמץ עוד ועוד מילים טעונות שמייצגות את האתוס האחר, יש אור בקצה המנהרה
בסופו של דבר יבוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני לקיצו, ושני העמים, תשושים ורוויי סבל, יתרגלו לחיות זה לצד זה בהדדיות זהירה. סימנים ראשונים לסיום ההתגוששות האכזרית הזאת מהבהבים כבר מספר שנים כמעט בהיחבא והרחק ממוקדי הזעם והשנאה של אירועי היום-יום. הם לא באים לידי ביטוי במאמצים דיפלומטיים או בשינויים במערכות חינוך, גם לא במעורבות בינלאומית כלשהי או בהפחתת מעשי האלימות בכל הצדדים. סימנים אפשריים לממשותה של מציאות אחרת, פוסט-קונפליקטית בינינו לאויבינו המרים ביותר, חדרו והציבו את עצמם במתחם התקשורת המיידי והישיר ביותר, מתחם השפה.
בהדרגה ובעיקשות בלתי נלאית התדפקו המילים הערביות אינתיפאדה (התנערות), הודנא (שביתת נשק או הפסקת אש) ולאחרונה תהדיאה (הרגעה או השקטה) על דלתות השיח הציבורי-פוליטי, אך לא הורשו להיכנס. המיאון להחדירן לא נבע רק מהזרות ומהמוזרות של הגייתן, אלא בעיקר ממקורן: מילים ערביות, השגורות אצל האויב, ועל כן מסורבות כניסה לטרמינולוגיה העברית.
זוהי איננה הבחנה סמנטית או טריוויאלית כלל ועיקר; שפה היא נתיב התקשורת המרכזי והדומיננטי ביותר בקרב בני-האדם. היא משמשת גם כמנגנון חיברות וגיבוש עיקרי ומספקת לדובריה מוקד הזדהות, סולידאריות ומשמעות לקיומם הקולקטיבי. שפה איננה רק צירופי מילים, הברות וצלילים; היא סיסמוגרף לתחושות, אמונות וערכים. היא המראה וההשתקפות של הוויה פנימית וראיית עולם.
בשעת קונפליקט עם קבוצה אחרת - שבט, אומה או תרבות - מהווה הלשון מעין חומת מגן, החוצצת בין ה"אנחנו" או "שלנו" ל"אחרים" או "שלהם". ההיצמדות לשפה, לביטויה, לסמליה, לדימוייה ובעיקר להכללותיה על האחר, היא חיונית והכרחית להתעצמות וללכידות השורות לקראת ההתנגשות עם האויב. החדרת מילים זרות אל תוך המחנה פירושה התרופפות השורות והתייגעות רוח הקרב. במקרים קיצוניים, היא מתקבלת אף כתבוסתנות, כבוגדנות וכהודאה ביתרון או בעליונות האחר.
בצד שלנו נפער סדק
המשמעות של התייצבות מילים אלו דווקא במרכז השיח העברי האקטואלי איננה סתמית. הפעם לא מדובר מילות עגה, קללות או מונחים תפלים - כאלה מצויים כבר לרוב בדיבור הישראלי, מעצם קרבתן היום-יומית של שתי התרבויות. השוני רב החשיבות בספיגתן של המילים הללו הוא בפירוש שלהן. אלו הן מילים המצויות במוקד התפתחות הסכסוך, ומציינות נקודות דרך הרות גורל במסלולו עקוב הדם. אלו מילים המתייגות החלטות וצמתים מכריעים בסכסוך, והמאבק עליהן הוא הרבה יותר ממילולי: הוא עקרוני ומהותי. אלו מילים מתוות דרך ומנתבות שיח, ואם הן נהגות בערבית, כפי שמנהיגי "הצד האחר" הגו אותן - זוהי אינדיקציה מכרעת לכך שבצד שלנו נפער סדק, דרכו יכול אור ראשוני לחדור.
לא שלא ניסו להדוף את החדירה הזרה. עם ראשית ההתקוממות בדצמבר 1987 ניסו בלשנים, לשונאים, אנשי תקשורת וחוקרי אקדמיה להדוף את המילה המוזרה ומעוררת האימה "אינתיפאדה". קריינים ובעלי טור התפתלו והתעוותו כדי לא להשתמש בה, ופוליטיקאים תרו נואשות אחר מילים נרדפות ועוקפות, רק כדי לא לגעת בה. הכל ללא הואיל - האינתיפאדה השתרשה בלב השיח והפכה למטבע לשון שווה לכל נפש: אנשי ימין, עולים חדשים, ילדים, זקנים, עיתונות, טלוויזיה, כולם ללא עוררין רכשו בעלות על המילה. זה לא קרה בין לילה, אך התהליך הזה מכשיר עתה גם את אחיותיה האחרות של פורצת המחסום - הודנא ותהדיאה. הן עדיין מסומנות בקו אדום במעבד התמלילים כבלתי מפוענחות, אך מסלולן אל פנתיאון השיח העברי עקבי ובטוח כמו קודמתן אינתיפאדה, שהסימון האדום כבר עזבהּ.
אין להקל ראש בשפה כאינדיקציה לעוצמה. האפרטהייד בדרום-אפריקה החל לקרוס סביב הפגנות המחאה של השחורים על כוונת המשטר הלבן להחיל את האפריקנרית, שפת הבורים, כשפה רשמית בלעדית על חשבון האנגלית על מנת להנציח את שלטונם המעוות. החלטה מקוממת זאת של ממשלת פרטוריה איחדה את השבטים השונים במחאה יעילה ומתריסה יותר מכל צעד אנטי-דמוקרטי אחר. דוגמה היסטורית אחרת לסמליותה של שפה כמנגנון התעצמות היא החלטתו הנועזת והתקדימית של ראש ממשלת בריטניה, בנג'מין ד'יזראלי, לשאת נאום דיפלומטי בוועדת פסגה אירופית בשפת אמו, האנגלית, ולא בשפה הדיפלומטית העולמית המקובלת עד אז, הצרפתית. נאום זה סימל את ירידת קרנה העולמית של צרפת ואת עלייתה של בריטניה.
אך כיצד מסמלת חדירת מילות מפתח בערבית לשיח העברי את תחילת קץ הסכסוך? מכיוון שמה שמנציח ומאריך סכסוכים הוא ההתייחסות לאחר ותפיסתו כמוקצה וכנחות. תחילת הנתיב המפרך והמסובך של יישוב הסכסוך הוא בהתרככות דימויו של האחר וקבלתו - על תרבותו, מנהגיו ושפתו - כלגיטימי ושווה-ערך. תהליך זה הוא משמעותי ביותר בעיקר כאשר הוא נעשה על-ידי הצד החזק והדומיננטי, החש פחות בצורך להגמיש עצמו לצד החלש. זהו תהליך איטי ובשלביו הראשוניים בלתי מודע לחלוטין. אולם הנתיב לאורכו הוא מתרחש - נתיב השפה - הוא נתיב השינוי הנוקב והיעיל ביותר לטווח ארוך.
ד"ר מולי פלג מרצה לתקשורת פוליטית במכללת נתניה
פורסם לראשונה 25/11/2006 23:44
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
