המהגרים בגרמניה חשים זרים בתוך ביתם

הם חיים בגרמניה, דור שני ודור שלישי למהגרים מוסלמים, רובם טורקים, אך רבים מהם מרגישים זרים ודחויים במולדתם. התסכול גובר, האינטגרציה נכשלה במקומות רבים ואת רעיון הרב-תרבותיות שטיפח השמאל, קברה השבוע סופית הקנצלרית אנגלה מרקל. בוואקום שנוצר עולים רעיונות מקוריים להתמודד עם הבעיה הישנה והימין הקיצוני מזהה את הפוטנציאל.

שבעה מיליון מתוך 82 מיליון גרמנים הם זרים, כמחציתם מוסלמים-טורקים; זו לפחות ההערכה הלא-רשמית במשרד הפנים הגרמני. כמה מוסלמים באמת חיים בגרמניה? איש לא יודע ולאיש אין כוונה לספור. במקומות מסוימים, כמו בשכונת קרויצברג בברלין, המציאות חזקה מכל סטטיסטיקה. ישנם בתי ספר שבהם קשה למצוא ילדים גרמנים ונשים ברעלות דוחפות עוד עגלות תינוק לאוטובוסים הצפופים.

כשהחלה ההגירה הגדולה של טורקים לגרמניה, בשנות ה-60, קיוו שהם ייעלמו תוך 5-10 שנים, אחרי שירוויחו מספיק ויחזרו למולדתם. אבל רבים נשארו. מי שהצליח, התערה ועזב את שכונות המצוקה לטובת חיים נוחים בפרברים. מי שלא - נשאר שם לגדל דור שני ושלישי לתסכול.

גרמניה מתחבטת שנים ארוכות כיצד לנהוג בסוגייה, שאותה נזהרים מלכנות "בעיה". הממשלה השמרנית הקודמת, בראשות הקנצלר גרהארד שרודר, טיפחה את הרעיון הפוסט-פטריוטי של הרב-תרבותיות - גרמניה כחברה פלורליסטית וכבית לתרבויות רבות.

המדיניות של הממשל הנוכחי מורכבת ומלאה בסתירות פנימיות. ד"ר מיכאל פרזה, מנהל האגף לחוקים ולתקנות במשרד הפנים, המתווה את מדיניות ההגירה, לא חושב שהרב-תרבותיות שייכת לעבר. בשיחה עם כתבים מישראל, הוא מודה שיש בעיה של דור שלישי למהגרים שמרגישים זרים. עם זאת, הוא תולה תקוות במנגנון השילוב החדש שהומצא, "הוועידה הגרמנית-מוסלמית".

"אנחנו רוצים לומר לזרים 'אנחנו מקבלים אתכם, ואתם תקבלו את כל החוקים והכללים שלנו'", אמר פרזה. בין היתר, סיפר שבמסגרת אותו מנגנון, נשקלת האפשרות להקים בתי ספר לאימאמים באוניברסיטאות הגרמניות. "אין בעיות קשות בחיים המשותפים עם מהגרים", מסביר ד"ר פרזה. "ראינו אזורים בוערים בפריז ובלונדון, אבל זה לא קיים אצלנו". אישים פוליטיים, בעיקר מהשמאל, כמו חברת הבונדסטאג, ד"ר ללה אקגון, טורקית במוצאה, טוענים שהבעיה בכל הנוגע למהגרים היא בכלל בעיה סוציאלית, ואם זו תיפתר, המהגרים הישנים ישמחו להתערות בחברה הגרמנית.

פרזה טוען גם שנושא ההקצנה האיסלאמית אינו בעיה בגרמניה. "רק כאחוז אחד מהמוסלמים הם דתיים אדוקים. הרוב טורקים חילוניים". בשטח, כאמור, המצב מורכב יותר. שירותי המודיעין החשאיים עוקבים אחר קבוצות קיצוניות מחשש שיצוץ עוד "תא המבורג", כמו זה שהיה אחראי לפיגועי 11 בספטמבר.

גם מבחינה דמוגרפית, הבעיות נעשות מורכבות יותר ויותר. יש אזורים שבהם ריכוז האוכלוסיה המוסלמית גבוה מאוד. כבר היום ל-40 אחוז מהתלמידים עד גיל שש בברלין יש הורה או שניים עם רקע של הגירה, ובשנת 2030 המספר עשוי לזנק ל-60-70 אחוז.

גרמנית וטורקית בבית ספר אחד

ועד שממשלת גרמניה תתעורר, צומחות יוזמות מקומיות, כמו זו של בית הספר הגרמני-טורקי "עזיז נסין" בשכונת קרויצברג. 400 תלמידים מרקע גרמני ומרקע של מהגרים טורקים לומדים בצוותא בבית הספר היסודי הזה, בשתי שפות - גרמנית וטורקית. המנהלת, קריסטל קוטמן-מנץ, מצביעה בגאווה על קיר המכתבים לאנה פרנק שהכינו תלמידים בשיעור ההיסטוריה.

"בית הספר קם לפני 11 שנה בלחץ ההורים, חלקם אנשי שמאל, שרצו לשלוח את ילדיהם למסגרת לימודים משותפת עם טורקים", סיפרה. מכיתה א' לומדים שם חלק מהשיעורים בגרמנית, כמו מתמטיקה, ושיעורים אחרים בטורקית, למשל היסטוריה וגיאוגרפיה.

"אנחנו רוצים לתת לילדים זהות ברורה יותר, הכוללת את הזהות הגרמנית והטורקית", סיפרה קוטמן-מינץ. עכשיו גם חלק מההורים מגיעים בערב ללמוד טורקית. חלקם רוצים להבין את הילדים שהתחילו לדבר בשפה שהם לא מבינים.

אבל זה רק פרויקט אחד בתוך ים של מצוקות. הממשל המרכזי בברלין לא היה להוט להפשיל שרוולים ולטפל "בבעיה" בשנים האחרונות, וההזנחה הייתה כר פורה להגברת התסכול בקרב שני הצדדים - המקופחים שזה מקרוב באו והמקופחים שהיו שם מאז ומעולם, ומרגישים שגרמניה שלהם, משתנה בקצב מהיר, מפנה להם עורף ותומכת דווקא באחרים. גם הימין הקיצוני היה ער לבעיה וניצל אותה כדי לקצור הישגים בפרלמנטים של מדינות המחוז באזור שהיה בעבר מזרח גרמניה, והוא עני ונחשל יותר מהמערב.

אחרי שהצילה את קשרי גרמניה וארה"ב והורידה את שיעור האבטלה, התפנתה הקנצלרית מרקל לטפל גם בתפוח האדמה הלוהט הזה. ביום שני, בוועידת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU), היא הכריזה כי ה"מולטי-קולטי" - מדיניות הרב-תרבותיות הגרמנית - נכשלה. "אנחנו גרמנים ואנחנו אוהבים את המדינה שלנו", אמרה. הקהל בדרזדן געש בתשואות, ומרקל המשיכה: "זו הפטריוטיות עבורי, וזה דבר נפלא".

בדבריה היא התייחסה למונדיאל כנקודת מפנה ביחסם של הגרמנים לפטריוטיזם הכבוש. על רקע המשחקים נכתב לא מעט על הגאווה הלאומית שסחפה את גרמניה, ועל כך שגרמנים רבים אזרו אומץ, אחרי שנים רבות של דיכוי עצמי, הניפו סוף סוף את דגל גרמניה ושרו את ההמנון. השאלה הייתה אז - ונותרה גם היום: כמה מבין אותם פטריוטים גאים היו מהגרים.