מי יגזור קופון ממלחמת העמלות?
סיפור המאבק של הח"כים בעמלות הבנקים הוא מסכת של נסיונות לגרוף את הקופה על תקן האביר החברתי שחילץ את הצרכנים מהדרקון הבנקאי, ורק שזו לא תהיה ש"ס. חשוב גם שהפוליטיקאים יקראו נכון את השפתיים של פישר שאומר כי יציבות הבנקים היא בעצם הערובה וההגנה האמיתיות על הלקוחות
מרוב דיבורים על עמלות הבנקים לא רואים איך הפוליטיקה מושכת בחוטים וגם באף של לקוחות הבנקים. מלחמת התרנגולים בין הפוליטיקאים על איזו מפלגה תעשה יותר הון פוליטי על גב הציבור, לא החלה אתמול. סיעת העבודה, שהאיצה בכנסת הקודמת את תהליך הורדת הידיים של הבנקים ויצאה מהתמונה, חוזרת ביוזמה של אופיר פינס להקים ועדת חקירה פרלמנטרית של פרשת העמלות, שעולה היום בכנסת.
פינס מבקש להאפיל על גלעד ארדן מהליכוד שיעלה במקביל לקריאה טרומית את הצעת החוק שלו להעברת סמכות הפיקוח על העמלות ממשרד התמ"ת לבנק ישראל. שניהם מתחרים באמנון כהן מש"ס שעבר אותם לפני שבועיים עם הצעת חוק להכריז על הבנקים כקבוצת ריכוז, ולרסן אותם בעזרת הממונה על ההגבלים העסקיים.
לחקירה שמציע פינס אין שיניים. היא טובה בקושי לעשות כותרות. החקירה שלו גם תפגר אחרי החקיקה של ארדן וכהן שקיבלה את תמיכת הממשלה. הגב של ארדן חזק יותר בזכות שר האוצר אברהם הירשזון ונגיד בנק ישראל סטנלי פישר, למרות שהליכוד באופוזיציה, וקדימה לא צריכה אותו כרגע. החידה מדוע שר ונגיד שאינם פופוליסטים צריכים את הטרמפ הזה, ומה באמת מריץ את כהן וארדן היא הסיפור האמיתי שמאחורי הקלעים.
רק שש"ס לא תגזור קופון
יש לא מעט רעשי רקע בסיפור העמלות. הרושם שמתקבל בשורה האחרונה מחיבור קטעי הפאזל הוא שיש כאן מגמה למנוע מש"ס לגרוף את כל הקופה על תקן האביר החברתי שחילץ את משלמי העמלות המסכנים מהדרקון הבנקאי. נשמע כמו פרק הזוי מתיאוריית הקונספירציה? אולי. אבל זה המעגל שנסגר מגלגולי הפרשה.
ש"ס זיהתה ראשונה את פוטנציאל הנפץ שבעמלות לפני כ-5 שנים. הצמרת שלה מתנהלת כקואופרטיב עם חלוקת עבודה, וראש החץ עליו הטילה הסיעה לנגח את הבנקים היה יצחק גאגולה. הצעת החוק שלו לצמצום העמלות גובשה בסיוע המועצה לצרכנות, שגם חשפה את ממדי הבעיה: החלק הקטן והיקר מתוך כ-200 עמלות (!) שמוטל על חשבונות העו"ש הפרטיים, מסבסד את העמלות הזולות של המגזר העסקי.
פריצת הדרך של ש"ס הניעה את הפיקוח על הבנקים להציע לוועדת הכספים תוכנית הצלה שתעצור את החקיקה. אבל המו"מ התמשך ונקטע בגלל הקדמת הבחירות של 2003. היתה לו תוצאה חיובית אחת. בהמלצת המפקח על הבנקים הגביל הפיקוח על המחירים במשרד התמ"ת בצו את התעריפים של 14 עמלות. אולם אחרי הבחירות ועדת הכספים החדשה נרדמה בשמירה ולא השלימה את המלאכה.
שטרום מסייע לאמנון כהן
לחלל שנוצר פרצה ועדת הכלכלה, למרות שהבנקים מחוץ לסמכותה. היא פעלה בסמכות אחריותה להגנת הצרכן. ראשות הוועדה השמורה לאופוזיציה נמסרה ברוטציה לעבודה וש"ס אחרי שנדחקו מחוץ לממשלת שרון השנייה. שלום שמחון הלחיץ את המפקח על הבנקים להיכנס לעובי הקורה. יואב להמן מינה צוות בדיקה והחל ההריון של הסדר סלי העמלות. אמנון כהן מש"ס ירש את שמחון עם דגל העמלות כדי למסד את הפתרון. המאבק היה קשה. הבנקים התנגדו, ולהמן גרר רגליים בתירוץ שלא הוא הגורם המוסמך להגביל את העמלות. משרד התמ"ת לא הגיב כאילו הפיקוח על 14 העמלות לא היה מעולם.
הסדר הסלים לא היה נולד אלמלא חש הממונה הקודם על ההגבלים העסקיים לעזרת כהן. דרור שטרום איים להכריז על הבנקים כקבוצת ריכוז, הם התקפלו, וש"ס גברה בסיבוב הזה. כהן הפך את הסדר הסלים למנוף שיקדם את רשת הביטחון של קבוצות הריכוז, כרשת ביטחון נגד הטלת עמלות נוספות וייקור התעריפים. בהדרכת שטרום הוא הגיש את הצעת החוק שתרחיב את סמכות הממונה על הבנקים, שנהגו לייקר את העמלות כאילו בתיאום מראש. אחד מעלה והאחרים ממהרים בעקבותיו.
שטרום תכנן חוק משלו אבל החקיקה הממשלתית מורכבת ואיטית. החקיקה הפרטית קלה ומהירה יותר. בדרג הממשלתי נוהגים לעודד ח"כים להגיש הצעות חוק זהות כדי להמריץ את החקיקה בצד שלהם. אלא שגם המומנטום זה נקטע בהקדמת הבחירות בראשית השנה. אחריהן נראתה חזית העמלות רגועה לאחר הסדר הסלים, ובוועדת הכלכלה הנוכחית פתחה הפוליטיקה חזית חדשה נגד גזירת ריסון האוברדראפט. מלחמת העמלות לא היתה פורצת מחדש אלמלא טעו הבנקים בהערכת מחנה החברתיים בכנסת החדשה, ובמחשבה שהם עסוקים מדי בחיטוט בפצעי המלחמה ובתקציב הבא.
בגלל שפרץ ויתר על הדגל החברתי
אבל החברתיים קפצו כמוצאי שלל רב על העמלות היקרות של מסגרות האשראי, ושל דמי השימוש בכרטיסי האשראי. עמלות המסחר בקרנות הנאמנות היו בכלל יריקה בפרצוף הכנסת אחרי ההבטחה שקיבלה לפני שנה כי עמלות ההפצה לבנקים ברפורמה בשוק ההון יהיו תחליף לעמלות על הציבור. ראשונות ירדו על הבנקים העבודה וש"ס. ח"כי העבודה המתוסכלים מהוויתור של עמיר פרץ על הדגל החברתי, וח"כי ש"ס -– התנועה החברתית המוצהרת - שחיפשו את הדגל כשהריחו בחירות חדשות מרעידת האדמה הפוליטית. ח"כי הליכוד נגררו לצייד הרייטינג מקרב לקוחות הבנקים בתקווה שהדגל יכפר על הנזק החברתי שגרמו גזירות שר האוצר נתניהו.
העבודה דרך אופיר פינס שדוחף את ועדת החקירה הפרלמנטרית ושלי יחימוביץ, שדחפה את ועדת הכספים לאיים בביטול עמלות ההפצה, ולהחזיר את הכתר שנלקח מהוועדה אחרי שחלוץ המאבק, גאגולה מש"ס, לא נבחר לכנסת הקודמת; הליכוד דרך רובי ריבלין שעזר ליחימוביץ לעורר את ועדת הכספים מתרדמתה, ובאמצעות גלעד ארדן שדוחף את חוק העברת הפיקוח על העמלות לבנק ישראל; וש"ס - שמקדימה אותם עם החוק לריסון קבוצות הריכוז של אמנון כהן, ובעזרת מנהיג התנועה אלי ישי, שעולה על כולם, בתור שר התמ"ת הממונה על המפקחת על המחירים שעומד מאחורי כוונתה להרחיב את הפיקוח על העמלות, ולאסור על הבנקים להטיל עמלות חדשות.
למה תומך הירשזון בארדן?
לש"ס יש עוד שחקן בכיר בקטע הזה: השר הנוסף באוצר, משולם נהרי, שנתקע כמו עצם בגרונו של שר האוצר. אברהם הירשזון לא טעה אם זיהה את גודל הקופון הפוליטי-חברתי שתגזור ש"ס לגרוף מהקשר בין הלובי שעושה השר נהרי לטובת החוק של כהן, ומהכרזת המלחמה של המפקחת על המחירים על הבנקים בחסות השר ישי. הטרמפ הטוב ביותר שעמד לרשות הירשזון היתה הצעת החוק של ארדן, אפילו שהיא רשומה על שם הליכוד. הוא הטיל את כובד משקלו לתמיכת הממשלה בחוק, בלית ברירה ובהיעדר יוזמה דומה במפלגת השלטון.
שר האוצר עשה זאת יחד עם הנגיד פישר, שנזף בבנקים בגלל העמלות הרבות והיקרות, לאו דווקא במחשבה שהפיקוח על הבנקים שלו צריך להתעסק גם בעמלות. הוא ירד על הבנקים במענה לבקשת יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ משה כחלון מהליכוד, אחרי שנפגשו בכנסת ביום הקודם, וכמחווה להודעה שלו על נסיגתו מהכוונה לדון בוועדה בניגוד העניינים שבמינוי רוני חזקיהו מבנק דיסקונט לתפקיד המפקח על הבנקים.
הכל רק צירוף מקרים? אולי, וכנראה מסוג הצירופים כמו בתאונות הדרכים שלא קורות סתם אלא נגרמות. אבל בשורה האחרונה קשה לזרוק את הפוליטיקאים לגמרי מסיפור העמלות. אלמלא נכנסו לתמונה, הבנקים היו ממשיכים לחגוג על גב הלקוחות התמימים. הבעיה היא במינון וביעד הריסון, ובקטע הזה קשה לנהל דיון ציבורי מפוכח כשהציבור אוהב לשנוא את הבנקים, ובפוליטיקה העובדות מפריעות לפעמים לניהול המשחק.
כדאי לבנקים להקשיב לפישר
כשאני מעיין בדו"ח העמלות שגובה הבנק שלי, הסכום על הפעולות הרגילות בעו"ש הוא אפסי, כשהפועלים למשל נותן הנחה של 50% ללקוחות מבוגרים. עמלות של 3 ספרות נגבות רק על ההשקעות בניירות ערך, שהן כבר לא במגרש של משקי הבית הדלים אליהם פוזל המגרש הפוליטי, מה עוד שהעמלות נוגסות בשוליים של רווחי ההון. מה כבר יכולים לשנות כלי המלחמה שנשלפו לאחרונה? החקירה הפרלמנטרית רק תטחן מים. הפיקוח על הבנקים לא יוזיל את העמלות יותר מהכוח הקיים בידי משרד התמ"ת, בעיקר כשהאג'נדה שקבע הנגיד למפקח הבא לא מתמקדת בצרכנות אלא בשמירת היציבות הבנקאית.
כדאי לבנקים להקשיב לנגיד ולרסן את תאבונם ברגישות יתר ללקוחות כשהעמלות רק מתפיחות את רווחי הענק שלהם. אבל גם הפוליטיקאים צריכים לקרוא נכון את השפתיים של פישר שאומר כי יציבות הבנקים היא בעצם הערובה וההגנה האמיתיות על הלקוחות. זאת כאשר בנק ישראלי גדול מהמר בכסף שלהם במתן הלוואה לרכישת בנק גדול שני על סמך שווי השוק של נכסי הרוכש, שיכולים להתפקע כבועת סבון. בדיוק מה שגרם למשבר העולמי ב-1929.
פישר נזף בבנקים שמרוויחים מהעמלות ולא מהריבית כמו באמריקה, ובעצם רמז לפוליטיקאים על החלופה הזאת. הוא יודע כי הם לא כאלה גיבורים שיעזו בכלל להציע לבוחריהם לשלם עמלות זולות במחיר הגדלת הריבית על משיכות היתר והמשכנתאות.
לפנייה לכתב/ת 
