חבר מאותו כוכב

אין מה לומר, הוא כובש. בנונשלנטיות מתוכננת לפרטיה ופמיליאריות שמתיישבת על הגוף כמו חליפה לטקס האוסקר, נכנס לוק בסון לחדר הכנסים בקומה הראשונה של מלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב. ג'ינס פשוט וחולצה שחורה עם הדפס של "ארתור והמינימונים" מסירים כל ספק – האיש בא לעבוד.

בשקט בשקט בלי הרבה מדי הכנות מראש, נחת לפנות בוקר בנמל התעופה מטוסו הפרטי של בסון, 47,  מהבמאים המצליחים בהיסטוריה של הקולנוע הצרפתי. בסון, שחתום בין היתר על סרטי קאלט כמו "רכבת תחתית", "הכחול הגדול", "ניקיטה", "ליאון" ו"האלמנט החמישי", מתכנן לעשות את זה שוב - הפעם עם סרט אנימציה משובב שמתרחש בעולם של אלפים מיניאטוריים וילד גיבור שמשתרבב לעולמם וזוכה בלבה של נסיכת הכתר.

"מה שאני אוהב באמנות זה שהיא לא דורשת ממך דרכון". בסון במסיבת העיתונאים (צילום: אלי אלגרט)

"כשאתה כותב סיפור שהגיבור שלו בן 10, אתה שואב מזיכרונות הילדות שלך", אומר בסון, "רגעי הבדידות, הרגעים שבהם הכלב שלך הוא היחיד שמבין, בניית עולמות שלמים מאבנים וחתיכות עץ. כל זה קיים. אני מאמין שכל מה שאנחנו יודעים נובע מהילד שהיינו ויש לי כבוד רב לילד שהייתי". סרטו החדש, שייצא לאקרנים בבכורה עולמית ב-14 בדצמבר, הוא למעשה הסרט הראשון שיצר לילדים. "כשהייתי ילד לא היו לי טלוויזיה, רדיו, אינטרנט או משחקי וידאו. חנות המשחקים היחידה היתה במרחק נסיעה של יומיים בסירה. נזקקתי לדמיון בשביל לשחק. אחרי זמן מסוים הדמיון הפך לשריר מאומן. כילד, לא הבנתי את זה אבל כשהתחלתי לביים היה לי ברור שהכלי הזה מאפשר לי גישה חופשית לעולם הדמיון", הוא אומר. למרות השימוש הנרחב באפקטים מיוחדים בסרטו עטור השבחים, "האלמנט החמישי", זהו למעשה סרט האנימציה הראשון שהוא מביים. "אנימציה בשבילי היא רק כלי", הוא אומר ומדגיש, "צריך לנהוג בו בזהירות ולא להתלהב יתר על המידה מהטכנולוגיה".

איך היה לעבוד לשם שינוי לא עם בני אדם בשר ודם?

"במשך תשעה חודשים עבדתי עם שחקנים, צילמנו וערכנו את הסרט ורק אז העברנו אותו למחלקת האנימציה, כך שבמובן מסוים זה היה די דומה למה שעשיתי בעבר. אני לא מבין דבר וחצי דבר באנימציה ובהתחלה, כשראיתי צג של מחשב ועכבר, ברחתי. צריך להודות, האנשים האלה הם חנונים בני 19 שאומרים שלום אחת לחודשיים. למעשה, אני חושב שחלק מהם תהו מי האיש הזה שמגיח מדי כמה ימים ונכנס להם לטריטוריה. אני צוחק, הם היו ממש מתוקים, אבל האמת היא שאני טיפלתי בעיקר בדמויות ובעלילה ופייר בופאן טיפל בכל עניין האנימציה".

"הקצב. אני לא רגיל לקצב הזה. אני רגיל לתפוס את השחקנים, לצעוק, לצחוק, לבכות, לצלם שוב ולכעוס. צילומים בדרך כלל הם משהו מאוד פיזי וכאן אתה יושב מול מסך, מעיר הערות ונפרד לשלום עד מחר. צריך ללמוד את התהליך, להאט את הקצב ולהתרגל לעבודה וזו עבודת נמלים. דבר נוסף שהיה קשה מאוד זה שאחרי שנתיים וחצי של עבודה אין לך אפילו פריים אחד. הוצאת כבר 25 מיליון יורו ועוד לא ראית פריים. זה היה די מייאש, הייתי צריך לסמוך על אנשי האנימציה. כשראיתי סופסוף 20 שניות של דמויות זזות על המסך כמעט פרצתי בבכי. לא האמנתי שזה חי".

"עסקי הקולנוע הם כמו פורמולה 1"

הרעיון לסרט נבט מציור שהגיש לבסון לפני כשש שנים חברו המאייר והמעצב פטריס גרסייה, ששיתף איתו פעולה בסרט "האלמנט החמישי". בסון ראה את הציור והשתולל: "הסתכלתי על ארתור יושב על עלה ואמרתי לעצמי, אלוהים, אפשר להמציא מחדש את העולם". את הציור ליווה טקסט קצר שכתבה רעייתו של גרסייה, סליינה, ומנקודת המוצא הזו החל בסון לעבוד. במקביל לכתיבת התסריט החליט להוציא טרילוגיה של ספרי ילדים. "הלכתי בעקבות הדוגמה של 'סיפורי נארנייה', 'הארי פוטר' ו'שר הטבעות' מתוך מחשבה שספר יכול לעזור לקהל להיכנס לעולם שיצרת. ספר מפעיל את הדמיון וכשהם מגיעים לקולנוע העולם הזה מוכר להם".

לצד פרדי היימור ("צ'רלי בממלכת השוקולד") בתפקיד ארתור ומיה פארו בתפקיד סבתו מדבבים את הגרסה האמריקנית של הסרט כוכבים כמו דיוויד בואי, סנופ דוג, מדונה ורון קרופורד. סנופ, לדברי בסון, היה הראשון שלוהק. "הוא היה השראה לדמות אז אמרתי, למה לא להביא את המקור. צלצלתי אליו ונפגשנו. הראיתי לו את הציורים והוא צחק כל כך. הוא חשב שזה Cool", הוא אומר. הבעיה שניסה בסון לאגף היא שימוש היתר שנעשה בשחקנים אמריקנים מוכרים לדיבוב סרטים מצוירים. "רובם שיחקו כבר בעשרות סרטי אנימציה. הם היו דב, זאב, דולפין ופינגווין ואני רציתי משהו אחר. אז חשבתי על מדונה, מכיוון שהיא ממילא נסיכה ודיוויד בואי בגלל הקול המדהים שלו". גם בצרפת לוהקו לסרט כוכבים מתחום המוזיקה כמו מילן פארמר, אלן בשונג ומארק לבואה.

"עשיתי את כל הסרטים שלי בצרפת. זו המדינה שלי, אלו השורשים שלי ואני מדבר מהלב. אני אוהב אוכל צרפתי איטלקי, סיני, יפני ולפעמים אמריקני למרות שהוא לא הכי טוב שיש. אני מאזין למוזיקה צרפתית, בריטית ואמריקנית. זה מה שאני אוהב באמנות, היא לא דורשת ממך דרכון. כל אחד יכול להתבונן בציור ולהתלהב. האם אני אוהב קולנוע אמריקני? כן. אבל אם מדברים על האספקט הגרפי של הדימוי אפשר לומר שהסרטים שלי גם מאוד יפנים. מבקרים אוהבים לדבר על אמריקה, זה משלהב אותם, הם מתרגשים מזה כי הם מרגישים את הכוח שלה. זה נכון, תעשיית הקולנוע האמריקנית היא החזקה בעולם".

"הדעה שלי שונה מזו של מרבית אנשי הקולנוע בצרפת, אז אדבר בשם עצמי. לבטא את המדינה שלך דרך הקולנוע זה דבר חשוב מאוד, זה להראות לעולם מי אנחנו, איך אנחנו חיים, איך אנחנו צוחקים, איך אנחנו אוהבים ושונאים אחד את השני. אני מגן בעוז על הקולנוע הלאומי ואני מתכוון לכך שממשלות חייבות לסייע ככל יכולתן לקולנוע המקומי ולהפסיק להתלונן על כך. זה הדגל שלנו, זה הייצוג שלנו וזה מה שהאמריקנים עושים מזה 50 שנה. עם "מליבו" ו"דאלאס" הם חדרו לכל מקום וביחד עם זה הגיע האוכל המהיר, נייקי וכל השאר. זה ייצוג אדיר בשביל מדינה. לפני כמה שנים הייתי שופט בתחרות הבינלאומית בפסטיבל טוקיו והיה שם סרט ישראלי בשם 'כנפיים שבורות' שזכה בפרס הגדול. פתאום כל העיתונות העולמית התחילה לדבר על הקולנוע הישראלי. זה חשוב, זו הדרך הזולה ביותר לפרסם את המדינה שלך כי סרטים מגיעים לכל מקום – לאולמות קולנוע, לווידאו ולטלוויזיה. אני באמת מאמין שכל מדינה באשר היא צריכה להיות הרבה יותר פתוחה לנושא, להעביר כספים ולעודד את תעשיית הקולנוע שלה".

"באופן עקרוני כן. אלא אם יהיה המשך לסרט הנוכחי. אין לי שום כוונה לתת למישהו אחר ליהנות מזה".

"את כל השאר. יש כל כך הרבה מה לעשות. ברצינות, אחרי עשרה סרטים אתה עייף. אני לא אחשוב לעשות סרט מבלי לנסות להתעלות על עצמי ובשביל לעשות את זה, צריך כלים וכוחות. זה כמו אצן ששואל את עצמו האם הוא יכול מדי שבוע לשבור את השיא של עצמו. אני לא חושב. יש נקודה שבה אתה מרגיש שממנה אתה הולך ונעשה פחות טוב. אני חושב שיהיה לי קשה. זה אני מול עצמי ושוב, אני לא מתחייב שזה סוף פסוק. אם מחר אמצא תסריט שיגרום לי לבכות, אתחיל לעבוד עליו למחרת. אבל זה קשה. עסקי הקולנוע הם כמו פורמולה 1, אם אתה במקום החמישי זה לא שווה כלום".

"כן, להזכיר לאנשים שכולנו אותו הדבר. לכולנו יש לב ולכן אמנות היא דבר נפלא שמזכיר לאנשים שלמרות שאנחנו באים משפות שונות, דתות שונות, אנחנו כולנו בבסיס זהים. כולנו חיים על אותו כוכב ואין לנו לאן לברוח. אני מסתכל על הבת שלי, היא בת חמש. יש איתה בגן ילדים יהודים, סינים, שחורים והמלחמות על כוח וכסף לא מעניינות אותם. הם פשוט משחקים. הם מהווים בשבילי דוגמה, הם עוזרים לי להיזכר איך זה היה. זה כל כך נורא לראות איך עם הזמן הם לומדים לשנוא אחד את השני. זה מטורף וזו אשמתנו".