זהירות, "אשף הדילים" חוזר
הרקורד רצוף הכשלונות של ג'יימס בייקר, מלמד כי הנחות מוטעות מובילות למסקנות מוטעות
הרקורד הדיפלומטי הכושל של ג'יימס בייקר, שהגיש את המלצותיו בנוגע למלחמה בעיראק לראשי ממשל בוש, עומד בניגוד לרקורד המרשים שלו בתחומי העסקים והפוליטיקה הוושינגטונית. לפיכך, אימוץ המלצותיו ישרת גורמי טרור אנטי-אמריקנים ויפגע בגורמים מתונים פרו-אמריקנים.
מחברי הדו"ח קוראים לכל מדינות האזור להתאחד כדי לפתור את הסוגייה העיראקית - ובכלל זה גם סוריה, איראן, ערב הסעודית ומצרים.
בחינה מחודשת של קורותיו של בייקר, מעלה כי ב-1990, בעקבות פלישת עיראק לכווית, החליט "אשף הדילים" מטקסס לשכנע את אסד להצטרף לקואליציה נגד עיראק. לכן, התעלם בייקר מפעילות הטרור של הרודן הסורי, הרעיף עליו לגיטימציה בינלאומית, רמז על סיוע אמריקני לסוריה והעניק לו יד חופשית בלבנון. בתגובה ל"פרגמטיות" של בייקר, אסד לא נקף אצבע מול עיראק, אך השלים את כיבוש לבנון, הרג אלפי לבנונים, ריסק ממשלה נוצרית אנטי-סורית והעלה ממשלת בובות פרו-סורית בביירות. למורשת בייקר חלק נכבד בהתרסקות לבנון.
משנות ה-80 ועד פלישת סדאם לכווית, ראה בו בייקר "מנהיג קונסטרוקטיבי" הראוי לתמיכת ארה"ב, והתייחס אליו כך באומרו: "אויבו של אויבי (איראן) הוא בעל בריתי". לכן, התעלם בייקר מתוקפנותו של רב-הטבחים מבגדד כלפי איראן (פלישת 1980) וכלפי השיעים בעיראק, העניק לו ערבויות בסך חמישה מיליארד דולר ואשראי של "הבנק לייצוא-ייבוא", אישר העברת טכנולוגיות רגישות ומידע מודיעיני מסווג לבגדד, והבהיר לסדאם באפריל 1990 ש"פלישה לכווית תהיה עניין בין ערבי".
בתגובה ל"אור הירוק" של בייקר, פלש סדאם לכווית באוגוסט 1990 ואיים להשתלט על סעודיה, ירדן ומדינות המפרץ. בחסות ה"ריאליזם" של בייקר דיכא סדאם באכזריות התקוממות שיעית ושיקם את יכולותיו שנהרסו ב-1991. בייקר לא הבין ש"אויבו של אויבי" עלול להיות "אויבי". את הפירות הבאושים של אי-ההבנה אוכלים באזור עד היום.
מסוף שנות ה-80 ועד הפלישה לכווית, התמקד בייקר בסכסוך הערבי פלסטיני-ישראלי, וראה בערפאת שותף חיוני לתהליך השלום. לכן, הוא התעלם מהרקורד הבוגדני והטרוריסטי של ערפאת ואש"ף, טיפח את הקשר עימם, ניסה לשבור את גבו של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר ומנע ממנו ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולר, שנועדו לקליטת יהודי ברית המועצות. כמו כן הוא שכנע את הנשיא בוש לאיים בווטו של כל הצעת חוק פרו-ישראלית, לחץ להקפאת ההתנחלויות ולנסיגת ישראל לקווי 1949, והאשים את ישראל באחריות להיעדר שלום עם שכנותיה.
בתגובה למחוות בייקר, סיפק אש"ף לסדאם מידע חיוני לפלישה לכווית, יחידות אש"ף בעיראק פלשו לכווית, והארגון נשאר נאמן לסדאם, לבין-לאדן ולגופים אנטי-אמריקנים נוספים שפועלים עד היום.
ב-2006 רואה בייקר בשתי מדינות הטרור, סוריה ובמיוחד איראן, מדינות שעשויות להרגיע את המצב בעיראק. כדי לקדם יעד זה, הוא נכון לשפר את מרחב התמרון האסטרטגי שלהן. אימוץ המלצותיו יקדם את מאמץ הגרעין האיראני, יהפוך את סעודיה ומדינות המפרץ לבנות ערובה בידי טהראן, ישחרר את אסד מטבעת הלחץ הבינלאומי המתהדקת סביבו, יסכן את משטרי מצרים, ירדן ולבנון, וייאלץ את ישראל לפעול באופן חד-צדדי להסרת האיום האיראני הקטלני.
כשלונותיו של בייקר נובעים בין היתר מההנחות המופרכות לפיהן גם מנהיגי טרור מעדיפים "דיל" על פני אידיאולוגיה, שהנושא הפלסטיני הוא לב האלימות במזרח התיכון ושורש הטרור האנטי-אמריקני, שאפשר להגיע לדו-קיום בשלום עם טרור נחוש, שהסכסוך הישראלי נסוב על גודלה ולא על קיומה של ישראל, ושאפשר לשלם במטבע הוויתורים הישראלים עבור שיפור היחסים בין ארה"ב לעולם המוסלמי והערבי.
אבל, כפי שהרקורד של בייקר מלמד, הנחות מוטעות מובילות למסקנות מוטעות, השופכות שמן למדורת הטרור, תוך פגיעה חמורה באינטרסים אמריקנים ובביטחון הלאומי של מדינות האזור.
נחישותו של בייקר להשיג "דיל" בכל מחיר מביאה להקרבת אינטרסים ארוכי-טווח על מזבח אשליות קצרות-טווח. אך ג'יימס בייקר נחוש ללמוד מן ההיסטוריה על-ידי חזרה שגיאות אסטרטגיות ולא על-ידי הימנעות מהן.
האם מנהיגי ארה"ב וישראל יאמצו את ה"פרגמטיזם" וה"ריאליזם" של בייקר, או ישכילו ללמוד מכישלונותיו?!