לדבשון שלי שתי פינות

דבשון מהו? דבש קטן? האומנם יש בנמצא דבש גדול? כנראה אותם חכמי חלם שטרחו ופיזרו שמות בעברית על מפתנו שמעו "עסל" בערבית ואצו מיד לתרגמו ל"דבש" בלשון קודש. הקטינו מעט - מעשה של חיבה אבהית - ויצא "דבשון‭."‬ טוב, מה להם לאבירי השמות ולהבנת הנקרא?

השם המקורי הרי הוא "אלאסלי‭",‬ ופירושו נחל שיחי הסמר, שהם שיחים קוצניים כמסמרים וחובבי מים. יש בהם מלח די תאוותו של תיש והם עולים פה ושם בנקיקי הנגב, שלחלוחית של כלום מזרזפת מסלעיהם.

דבשון שלנו אינו מקום בודד. באפיק המדברי היפה הזה התכנסו מעלה אחד ומפל אחד ענקי ועוד כמה קירות זקופים, וגם טראסות ביזנטיות או נבטיות, ודקלים מתי מספר, ואלה אטלנטית אחת, ושיחי סמר הרבה, וגם מחסנים מאולתרים ואסמים וכמה בקתות ואוהלים של בדואים חמושים בכלבים מחציפי פנים וחורצי לשון, מטופלים לעייפה בבני צאן ועזים.

דבשון הוא גם שביל מפותל מעין עבדת לעין עקב, שכל אחד ואחד מהם הוא מקום כשלעצמו. זה עטור דקלים וזה בעצי צפצפת הפרת, זה מושך מים בין בריכותיו וזה כולו מפל על קיר של שרכים וטחבים ובריכת איזמרגד יפה, ושניהם מתערסלים בחיק צוקים לבנים כשלג והם היפים שבנקיקי הנגב שלנו.

דבשון הוא גם שאלה: אימתי לבוא אצלו? האם עם שחר, שאז הוא צונן ככל שחר מדברי ומטיל רעד בבשר והשיניים נוקשות בקולי קולות, אך אז נראה גלגל החמה כתום כתפוז ומסמא, מנסר אל השמיים מאחורי הר עקב ומישורו הגדול של עמק נחל צין; או לבוא אצלו בין הערביים, שאז הקור לא נושך כמו בבוקר, ורק סכנת החשיכה הנופלת על המדבר כחתף מאיימת להעלים את השביל. או אז נסוג היום מעבר לרמת נפחא בצבעי ורוד וארגמן שנמסכים אל תוך כחול אפרפר עד היעלמם והירח עולה במקום השמש של הבוקר, ובמדבר הוא צהוב, גדול ומבהיק (ובלילות שהוא איננו, אוי לו להולך בשביל‭(...‬

כל זה הוא הדבשון, וממילא תיאור של שביל או מהלך עיקוליו של נחל - מתי הוא רדוד והיכן הוא נמלא בחול תחת חצצים וסלעים - נראה מייגע ומאוס, ולשם כך הרי נולדה מפת המטיילים.

בקושי מעיין

שתי פינות יש בו בדבשון שנראות בעיניי מכל האחרות: הראשונה מרוחקת מעט מן האפיק, והיא בינו לבין המתלול הקטן שעולה מעין עקב הסמוך. עיקול חריף יש בשביל, מעל תהום גדולה שצידה האחד פתוח אל סלעי המפולת הגדולים, בטרם שהיא נכנעת למישורו של נחל עקב הגדול.

צידה האחר של התהום הוא קיר זקוף, קעור כפרסה, צח כשלג ועטור אימרת סלעים חומה. צורות מומסות שבו משוות לו חזות של תחרה כהה על שולי בד לבן, אשר סבותינו היו פורשות על שולחן האורחים, להעמיסו גלים גלים של מזון. בתחתיתה של התהום צומח דקל, ולידו שיחי סמר שמרווים צמאונם מנגר המים הדל של הסלעים, והם כה דלים עד כי אפילו אי אפשר לקרוא למקום "מעיין‭."‬

הפינה השנייה היא קיר המפל הגדול, שהוא פרסת ענק המתנשאת במקום שבו אפיקו של הדבשון צולל ממרומיה אל עמק נחל צין: מצדו האחד הדבשון ועבדת, עקב וזיק ושרב ומצוק הצינים האדיר, ומצדו האחר מיתמרים רמת בוקר והרי חתירה, שמחביאים בפסגותיהם את המכתש הגדול.

יפה היא הפינה הזו, שהיא קודקודו של קיר הפרסה. מעבר לעמק הפעור תחתיה זרועים בתי שדה בוקר, וקולות של אנשים פולחים את השקט של המדבר, ורחוק מן הקיר מצטעפים הרי חתירה בערפל, והר חצרה והגבעות האפורות בואכה הערבה, ובימים שקופים של חורף אף הרי מואב מכחילים באופק.

זהירות: בוזזים

והערה בסיפא. נוהג הוא בהר הנגב, שמתקיים לדאבון הלב כבר שנים ארוכות,

 שנוודים אשר מזמן שמים לצחוק את חוקי הארץ ואין מורא המשטרה עליהם, בוזזים את רכבי המטיילים הנותרים בשטח ללא השגחה. הרכב כולו, או חלקים ממנו, ולעתים חפצים מתוכו נחמסים אחרי פריצה והטלת נזק ברכב ובחשבונות הבנק של בעליו.

ייטיבו שלטונות החוק ורשות הטבע והגנים אם ירחיבו את פיקוחם על הנעשה בתחום - אשר עליו הם מעלים תביעת בעלות כבר שנים ארוכות - במקום לרדוף מטיילים הלנים שלא ב"חניוני לילה‭,"‬ או נהגי ג'יפים שנוסעים לפי המפה אבל לא תמיד לפי רצון הפקח. ראוי אפילו שיגבו כסף מכל מטייל ונהג, כמקובל בארצות תרבותיות אחרות, ובלבד שייטלו אחריות גם על רכבם של המטיילים, ולא נדע עוד דאבה.

איפה זה

• במפת הטיולים וסימון השבילים “הר הנגב הצפוני“ (מס׳ ‭,(15‬ קנ"מ ‭- 1:50,000‬ בין נחל צין (עבדת) ונחל עקב, מול שדה בוקר.
  

• שביל בצבע ירוק מסומן בין קצות הדבשון (שהם בסיס המעלה‭,(‬ סמוך למפגש הדרך היורדת ממדרשת בן גוריון עם אפיק נחל צין ועין עקב תחתון, בנחל עקב. אל קצהו, בבסיס מעלה דבשון, אפשר לבוא בכל רכב מכיוון מדרשת בן גוריון.
  

• המעוניינים להתחיל את הטיול בעין עקב (או להיאסף שם‭,(‬ חייבים להצטייד ברכב בעל עבירות שטח גבוהה, לרדת במעלה צין משדה בוקר, לצלוח את אפיקו של נחל צין ולפנות (ימינה) עם שילוט הדרכים והמקומות הברור בשביל ה"כחול‭."‬
  

• אין אפשרות להגיע עד עין עקב ברכב, אלא יש להשאירו במגרש חנייה קטן המסומן כמה מאות מטרים מהמקום. מכאן ואילך השביל מיועד אך ורק להולכי רגל ואין לאורכו מים.