עוד עסק רועש בכביש 6
בין תשלום אגרת הכביש לדלק וקפה, האם מוגזם לבקש פינה אחת שקטה, נטולת צלילי קופה רושמת?
השבוע נענתה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה לבקשתה של חברת "דרך ארץ" - להגדיל את היקף השטחים המסחריים בארבע תחנות הדלק שעל כביש 6, על חשבון שטחים ציבוריים. לכאורה, כולם יוצאים נשכרים - החברה, זכייני החנות שתוקם והנוסעים בכביש, שלרשותם תעמוד בקרוב אפשרות לרכוש מוצרי קמפינג אגב הנסיעה. מדובר בשטחים שמופרים ממילא, ולכן לא מדובר הפעם בפגיעה בשטחים פתוחים. אולם אישור הבקשה של היזם מעלה כמה סוגיות עקרוניות בנוגע לאופי המרחב הציבורי בישראל.
תחנות התדלוק והרענון של כביש 6 אושרו תוך מתן היקף נרחב מהמקובל של שטחי בנייה. עם זאת, הוראות התוכנית הבטיחו כי מתחם תחנות הדלק יספק את השירותים הציבוריים הנדרשים במהלך הנסיעה, מבלי שבמקום יתפתח מרכז מסחרי - זאת מאחר שמסחר בצידי דרכים עומד בניגוד למדיניות התכנון.
תחנות התדלוק מורכבות כיום משני אזורים: החלק האחד, המסחרי באופיו, כולל אלונית וקפיטריה. החלק האחר, המופרד מהאזור המסחרי, נועד לצרכי הציבור. מי שבוחר לעצור דווקא בחלק הציבורי לא נדרש להוציא את הארנק עבור השירותים המוצעים בו - שירותים ציבוריים, פינות ישיבה עם שולחנות פיקניק ופינת משחק לילדים. אישור בקשת היזם להקמת חנויות גם בחלק הזה, יכניס שימושים מסחריים לאזור שכיום הוא ציבורי לחלוטין. גם מי שמבקש להתרחק משטחי מסחר, להסתפק בצידה שהביא מהבית ולקחת הפוגה ממרוץ הקניות הבלתי פוסק ומתסמונת ה"אמא תקני לי" - ימצא עצמו, שוב, מול חנות. אפילו בארצות-הברית, ממלכת תרבות הצריכה, ישנם אזורי מנוחה שבמכוון אינם כוללים שימושים מסחריים. שם תוכלו למצוא שירותים ציבוריים, אזורי ישיבה ומנוחה, מים זורמים - וזהו. מתברר שבישראל אפילו חצי תחנה בעלת אופי שכזה היא עול כבד מנשוא.
סוגיה עקרונית נוספת נוגעת להתניית מתן המידע לציבור בקיומו של שימוש מסחרי. באותו מתחם עומדת שוממה במהלך ימות השבוע תחנת מידע, שחלק ממנה - בהתאם להחלטת המועצה הארצית מהשבוע האחרון - עתיד להפוך לחנות למוצרי קמפינג וטיולים. לטענת היזמים, מפעילי הכביש לא הצליחו למצוא גורם ממשלתי או מקומי שיסכים לתפעל את תחנת המידע, ולכן יש להכניס למקום חנות אשר תממן את שירותי המידע לציבור.
אכן, מידע לציבור כשלעצמו אינו שירות רווחי, לכן האחריות לשירות זה מוטלת על רשויות ממשלתיות וציבוריות. אם נקבל את העיקרון לפיו יש לממן את שירותי המידע לציבור בקיומם של שימושים מסחריים צמודים - אנה נגיע? האם תחנות המידע בשטחים הפתוחים יוקמו רק אם בצמוד להן יוקם ה"ספונסר" - כלומר חנות או מוקד מסחר? ומה אם רווחי החנות לא יספיקו למימון שירותי המידע - האם נרחיב עוד את שטחי המסחר לשם כך? ובכלל, מדוע שלא לממן את שירותי המידע מרווחי שימושי המסחר הקיימים במתחמים אלו כבר כיום?
חלקו המרכזי של כביש 6 הוא עובדה קיימת, ותחנות התדלוק שהוקמו לאורכו משרתות ציבור גדול. אך בין תשלום לאגרת הכביש לבין דלק ולקפה, האם מוגזם לבקש פינה אחת של שקט, נטולת צלילי קופה רושמת?
הכותבת מרכזת את תחום התכנון והמחקר במכון דש"א לשמירת השטחים הפתוחים של החברה להגנת הטבע
לפנייה לכתב/ת 
מסחרי במקום ציבורי
צילום: מיכאל קרמר
מומלצים
