אלוהים ואני: 100 השעות שלי עם דייגו מראדונה
מיקי שגיא, ארגנטינאי בכל רמ"ח איבריו, פגש את השכינה בגמר גביע דייויס במוסקבה. מלחיצת היד, דרך הצילום המשותף ועד הטיסה המפתיעה – ארבעה ימים של שכרון חושים. ולמי איכפת שרוסיה ניצחה?
לארגנטינאים, כך אתם ודאי יודעים, יש לא מעט מנהגים שהם רק שלהם. זה לא הזמן והמקום לעבור עליהם, אבל אחד מהם הוא גם לעשות מבן אדם, בשר ודם, אלוהים. חד וחלק. זה לא הגיוני, זה לא נשמע אמיתי, אבל מה לעשות שהארגנטינאים משוכנעים שיש אלוהים לא רק בשמיים, אלא גם אחד שחי ונושם יחד איתנו, בכדור הארץ.
לאלוהים של ארגנטינה, תאמינו או לא, יש גם שם ומשפחה. דייגו ארמנדו מראדונה. ואני, לפי ההיגיון הזה, זכיתי לראות, ללחוץ יד, להצטלם, לחבק, לקפוץ, לשיר ולקלל יחד עם אלוהים, בארבעה ימים בלתי נשכחים במוסקבה ועוד כמה שעות במטוס למדריד, בדרך לישראל.
אז כן. אני, ארגנטינאי בדם, הגשמתי חלום שכל אחד מ-40 מיליון הארגנטינאים בתבל (39.9 למען הדיוק, נכון לספירה האחרונה) היה רוצה. להיות קרוב למראדונה ובמשך 100 שעות להרגיש במרחק נגיעה מאלוהים. זה קרה בסוף השבוע שעבר, אז רצה הגורל שאני ודייגו, כמו שני ארגנטינאים טובים, ניפגש ונעודד ביחד את נבחרת הדייויס של ארגנטינה בגמר ברוסיה.
גמר דייויס? איפה מראדונה?
בימים שקדמו לנחיתתי במוסקבה (ברביעי בערב, סיוט בפני עצמו. הפרטים שמורים במערכת), שמחתי להתעדכן בעיתוני הספורט בעת שהותי בספרד כי הגדול מכולם, הלא הוא מראדונה, מתכוון לעמוד בהבטחתו אחרי ה-0:5 הענק על אוסטרליה בחצי הגמר ולהגיע לעודד את נבחרת הטניס שלנו בגמר ברוסיה הקרה.
ביום חמישי בבוקר אני ושותפי לנסיעה הגענו למתחם 'איצטדיון אולימפיסקי' (מבנה גדול ולא הכי מרשים שהוקם לכבוד אולימפיאדת מוסקבה 1980) כדי לקבל את האקרדיטציה לגמר הדייויס. נשארנו ליהנות קצת מההתחככות עם השחקנים המפורסמים, אבל למרות הנוכחות של שחקנים מהטופ העולמי כמו דויד נלבנדיאן, ניקולאי דוידנקו ומראט סאפין, את התקשורת עניין רק אדם אחד.
"האם ידוע לך מתי צפוי מראדונה להופיע כאן?”, היתה השאלה הראשונה ששאל עיתונאי רוסי את אלברטו מנצ'יני, מאמן הנבחרת האורחת. "איך ישפיע עליכם העידוד של דייגו?", התעניין עיתונאי ארגנטינאי בשאלתו הראשונה לנלבנדיאן. גם מי שלא מבין רוסית או ספרדית ישר שם לב שהשם מראדונה נאמר אותה כמות פעמים, אם לא יותר, כמו שמם של הטניסאים שהיו אמורים להכריע בשלושת הימים הבאים את גורל מונדיאל הטניס.
בדרך לשירותים, לחיצת היד הבלתי נשכחת
ואז הגיע יום שישי הגדול. יום שישי ה-1/12, תאריך שקל לזכור ומועד שהפך במהלך היממה ליום היסטורי ובלתי נשכח. היום החל בכניסה מתוקשרת היטב של מראדונה ליציע השמאלי באיצטדיון, כניסה שלוותה בליווי של מצלמות טלוויזיה, מבזקי פלאשים בלתי פוסקים וכמובן השיר הקלאסי "אולה, אולה, אולה, אולההההה, דייגוווווו! דייגוווו!" שהגיע מהיציע המרכזי של הארגנטינאים (כ-700, שישבו בצד הימני).
המשחק הראשון בין דוידנקו לצ'לה נפתח ומעבר למה שקרה על המגרש, הצפייה בדייגו ביציע היתה הצגה (וחוויה) בפני עצמה. ממש כמו אחרון האוהדים ביציע כדורגל, מראדונה, מלווה מקרוב על ידי אשתו לשעבר קלאודיה ואחיו הצעיר 'לאלו' (ראול), לא הפסיק לקפוץ ולשיר. לקפוץ ולשיר, לנפנף עם היד ולהעיר את היציע שממול. מלך הטריבונה, בשידור חי.
דוידנקו. הכל התחיל בזכותו (צילום: איי אף פי)
בינתיים, דוידנקו בקושי הזיע ועלה בקלות ליתרון 0:2 במערכות. בהפסקה הקצרה שלפני פתיחת המערכה השלישית, החלטתי לרדת במדרגות יציע העיתונאים בדרכי להטלת מימיי בשירותים. בסך הכל החלטה שגרתית, אותה קיבל כל אוהד ספורט עשרות פעמים (או יותר) במהלך חייו הספורטיביים ביציעים השונים. אבל התזמון של אותה החלטה, אוי התזמון! כאילו אלוהים שבשמיים שלח לי איתות מיוחד. אחרי שצעדתי כמה מטרים במסדרון שמאחורי היציע בדרך לשירותים, זה קרה. הרגע הגדול הגיע.
לפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, אני רואה מולי את אלוהים. פשוט ככה. אני הולך צפונה, הוא הולך דרומה. אני מול אלוהים, בשידור ישיר. הגדול מכולם, מלווה באחיו ומקורב נוסף, החליט גם הוא ללכת לשירותים בהפסקה בין המערכות. "דייגו, אוהבים אותך!" הצלחתי איכשהו להגיד לו. הושטתי יד ולחצתי לראשונה את יד האלוהים (אני, וגם סאפין. עוד נחזור אליה בהמשך). "אני ארגנטינאי מישראל וכולנו אוהבים אותך שם", הוספתי בספרדית, דייגו חייך ומיהר.
לחיצת יד וחיבוק, דווקא בדרך לשירותים. דייגו ואני
אחרי חמש דקות חזרתי ליציע עיתונאים וגיליתי שבדיוק גם דייגו עולה במדרגות היציע שלו. בניגוד אליו, התקשיתי להבין מה קרה וצ'לה לקח מערכה גם בלי העידוד שלי ולמרות חוסר הריכוז מכיווני. רוסיה עלתה ל-0:1, בהמשך נלבנדיאן הגדול נתן הצגה וקירקס את סאפין בדרך ל-1:1 שהדליק אותי, את דייגו ואת 1,000 התכולים-לבנים כמונו לשירה אדירה ביציעים.
גם סאפין מרוצה מיד האלוהים
כל מי שהיה צריך לדעת, קיבל דיווח על כך שלחצתי את יד האלוהים. דבר כזה לא שומרים בפנים. האירוע ההיסטורי היה מאחוריי, אבל ידעתי שיהיו פרקים נוספים. אחרי סיור מאורגן מרשים בכיכר האדומה והאזורים המרכזיים במוסקבה, הגיע הזמן לחזור לאולם המחומם באיזור פרוספקט מירה.
כרגיל, הקהל הארגנטינאי דפק נוכחות ונשמע בעוצמה של פי 3 (לפחות) מהכמות האמיתית שלו, ודייגו, כמו דייגו, קפץ ושר בלי הפסקה ביציע שלו. הובסנו בזוגות ולמרות הפיגור 2:1, בזמן שהקהל הרוסי המאושר עשה דרכו החוצה, הארגנטינאים נופפו עם חולצות מעל הראש ושרו את השיר הקלאסי שלהם ("Es un sentimiento, no puedo parar…”).
אחרי הטקס, מראדונה ירד למגרש, התראיין לטלוויזיה וניגש לברך את סאפין, שהצהיר שהיה רוצה להכיר אותו. השניים דיברו בספרדית (סאפין התגורר לא מעט שנים בוולנסיה), דייגו העניק לטניסאי את חולצת ארגנטינה שלו, מראט החזיר לו בסיום הסדרה עם הענקת המחבט בו ניצח את המשחק המכריע. במסיבת העיתונאים הצחיק סאפין את כל הנוכחים כאשר השיב לשאלה איך היה המפגש עם מראדונה: "היה נחמד, אמרתי לו שאני שמח ללחוץ את היד שכבשה שער כל כך חשוב במונדיאל".
דייגו במהלך משחק – שואו מסביב לשעון
ואז הגיע יום הנעילה, אליו הגענו הארגנטינאים עם מעט מאוד תקוות שאפשר להשלים מהפך בשני משחקי היחידים שנותרו. בגלל חשיבות המעמד והמתח, החלטתי לוותר על מקומי ביציע העיתונות כדי לעודד בחופשיות ביציע האוהדים והלכתי לשבת ביציע השמאלי, שם ישב ביומיים הקודמים הגדול מכולם.
הוזהרתי תחילה לא לשבת בשורת המושבים של דייגו ופמלייתו. לאט לאט זרמו אוהדים עם כרטיסים מסומנים שהזיזו אותי ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה. חיכיתי ששעת המשחק תתקרב כדי לבחור מקום מבין המושבים הפנויים. הלכתי להצטלם עם דגל של הוראקן (קבוצתי האהודה בארגנטינה) שהיה תלוי במרומי היציע ואחרי שחזרתי, לא האמנתי למראה עיניי. כסא פנוי בלב הגרעין הקשה של אוהדינו. מה המיקום? שורה אחת מעל דייגו, ארבעה מושבים שמאלה. אימפריה, פשוט מקום חלומי. לשאוג ואמוס! ולהתחיל לעודד.
קריאת הקרב: 'ואמוס דויד, קראחו!'
צעקתי, קפצתי, שרתי ועודדתי כמו במשחק כדורגל, אבל גם מצאתי זמן לצפות מקרוב בדייגו. איזה שואו הבן אדם נתן. פשוט אלוהים. לפני הפתיחה, כשהוא עצבני בטירוף, הוא מסרב בנימוס לבקשות הרבות לתמונות מאוהדים שלנו ושלהם. בגלל האירועים האחרונים מהם סבל בשנים האחרונות (פעמיים אשפוז במחלקה לטיפול נמרץ, במרחק נגיעה מהמוות), 'דייגיטו' כבר לא יכול לעשן כלום, אפילו לא סיגריה. אין לו איך להוציא את העצבים ולכן ברוב שלבי המשחק, כשהוא בישיבה, הוא פשוט משפשף את ידיו על הרגליים, הלוך-חזור, בתנועה טיפוסית של אדם במתח. משחק שלם, דייגו מעביר בהתנדנדות קדימה-אחורה עם הפלג העליון של הגוף (תוך כדי שפשוף ידיים ברגליים כמובן), או לחילופין בקפיצה, שירה ועידוד.
בגיל 46, עם אותה רעמת שיער כמו פעם, אבל עם כובע לבן על הראש, דייגו מתנהג כמו מנהיג אוהדים צעיר והוא זה שמדליק או משקיט את הקהל (לבקשת השופט, בין הנקודות) ברגעים הנכונים. 'ואמוס דויד, קראחו!' (יאללה נלבנדיאן, לעזאזל!) הוא צורח אינסוף פעמים, 'נלבן' שואב עידוד ואחרי עוד משחק גדול מטאטא את דוידנקו ומשווה ל-2:2. דייגו, אני והיציע כולו (לפחות החלק שלנו) קופצים בטירוף, כאשר אני מנצל את ההמולה כדי להתחבק ולקפץ יחד עם דייגו והחברים מהשורה.
נלבנדיאן, הצטרף לדייגו ביציע (צילום: רויטרס)
בהפסקה בין המשחק הראשון לשני, דייגו במצב רוח מצוין בעקבות הניצחון. ילדות רוסיות חמודות מתקרבות בביישנות להצטלם, דייגו מהנהן בהסכמה ומסכים. אחריהן הארגנטינאים ביציע תופסים ביטחון ומבקשים גם הם רשות. אני מזהה את הרגע. זה עכשיו, או לעולם לא. הזנקתי את שותפי למסע, שישב כמה שורות למעלה, המצלמה נשלפה, אני שואל אם אפשר תמונה ודייגו משיב לי "סי, קומו נו" ("כן, למה לא"). קליק והרגע ההיסטורי הונצח.
"אם מנצחים, חוגגים בכיכר האדומה בעירום"
אני ודייגו באותו פריים. מי היה מאמין. אחרי עוד 'נגלת' שירי עידוד, דייגו מתראיין לבחורה שליוותה אותו לכל אורך המסע לתכנית טלוויזיה בארגנטינה. "מה יקרה אם אקאסוסו ינצח במשחק החמישי והאחרון? קודם כל תהיה כאן פלישה של אוהדים לתחומי המגרש כדי לחבק אותו. אחרי שנרעיד את האולם נמשיך לכיכר האדומה ונחגוג שם בעירום את הזכייה".
אז דייגו, שפינטז בקול רם, לא נבהל ממזג האוויר הקריר אבל רק לידיעתו, לפעם הבאה, אם תהיה: אסור לשלוף דגלים של מדינות זרות בכיכר האדומה. עיתונאי ארגנטינאי שעשה זאת בסיור שלנו, קיבל נזיפה חמורה מאיש ביטחון מקומי שגם עמד והמתין עד למחיקת התמונה מזיכרון המצלמה הדיגיטלית. ראו הוזהרתם.
אחרי כמה דקות של חיוכים וצילומים, דייגו חזר להיות במתח. שוב התנועות קדימה ואחורה עם הידיים, שוב התנדנדות, שוב מתח באוויר. ניצחון אחד, זה מה שהפריד בין ארגנטינה לגביע דייויס ראשון בתולדותיה. "פוארסה צ'וצ'ו' (הכינוי של חוסה אקאסוסו), דאלה קה פודס" (יאללה אקאסוסו, אתה יכול) היו קריאות העידוד התכופות של דייגו ושל כולנו אחריו ביציע. כל נקודה של אקאסוסו נחגגה כמו גול במונדיאל וכל פעם שאפשר היה, דייגו ניצל את ההזדמנות כדי לקפוץ ולשיר ("ואמוס, ואמוס, ארחנטינה" וכו'), ממש כמו ביציעים בכל מגרש כדורגל ממוצע בארגנטינה. אבל לצערנו זה לא הספיק. צ'וצ'ו נתן פייט, נלחם, אבל נכנע בארבע מערכות ורץ לבכות בכסא שלו, דמעות שריגשו לא רק את היציע הארגנטינאי.
"לה פוטה מדרה קה לוס פריו" (אסור לתרגם, מצטער) צעק דייגו לכל עבר, ממש כמו שקילל עם הרבה חשק במונדיאל 90', אז שרק הקהל האיטלקי המכוער בוז להמנון הארגנטינאי. דייגו התיישב במושבו, תפס את הראש בין הידיים והניע אותו בתנועות של "לא" במשך שניות ארוכות. האקסית קלאודיה נישקה את הראש שלו, דייגו קם ויחד עם כל אוהדי ארגנטינה ביציע מחא במשך דקות ארוכות כפיים לסאפין ולחבריו, אלופי גביע דייויס 2006.
"לא נורא, אני מוריד את הכובע בפני השחקנים. הם נתנו את הכל, נתנו פייט ענק לנבחרת חזקה ששיחקה בבית וניצחה בקושי. הכאב גדול, אבל אני עכשיו מרגיש יותר ארגנטינאי מתמיד. אני מבטיח להמשיך להגיע לעודד את דויד, צ'וצ'ו והנבחרת במפגשים הבאים", סיכם דייגו רגע לפני שעזב בפעם האחרונה את מתחם האיצטדיון, לא לפני ששוב ספג מתקפת 'מעריצים' שהציפה אותו בבקשות לתמונות וחתימות.
דייגו בנעלי בית על הטיסה
באותו רגע חשבתי שזהו, שנפרדתי ממראדונה עד הפעם הבאה. אבל ההפתעה הגדולה נחתה עליי ביום שני אחר הצהריים, בשדה התעופה דומודדובו. רגע לפני סיום תהליך ה'צ'ק-אין' שלי לטיסה למדריד, שמעתי נוסע אחר אומר לחברתו: "אנחנו טסים עם הגדול מכולם". לקח לי כמה שניות לעכל את ההודעה הדרמטית ואז הבנתי: אני ודייגו עוד לא סיימנו את המסע המשותף, יש לנו עוד חמש שעות על הטיסה לספרד.
טיסה 3811 של איבריה לא תישכח לעולם. אני ודייגו על אותה טיסה, כאילו כלום. אם בדקות הראשונות לא שמתי לב לשום דבר שונה, כי מה לעשות, הוא נסע במחלקת עסקים ואני לא, אז כשעה אחרי ההמראה כבר הבנתי. "אולה, אולה, אולה, אולה, דייגווווו, דייגוווו", מלווה במחיאות כפים קצובות, נתן את האות שהגדול מכולם איתנו. רשמית.
העיתונאים והאוהדים הארגנטינאים מסביבנו התרגשו כולם ברגע שדייגו חצה את הגבול ועבר למחלקה של העם. ג'ינס כחול, חולצת כפתורים שחורה, רעמת השיער הקלאסית (הפעם בלי הכובע) ונעלי בית. ממש כמו בסלון, אני ודייגו שוב במרחק נגיעה.
כמות הנוסעים שקמה והלכה לכיוונו הסתירה לי כל זכר של דייגו, ורק כאשר הפלאשים הפסיקו להבזיק מסביב (כמעט כל הטיסה, מילדים בני 9 עד מבוגרים בני 70, הניפו את המצלמות הדיגיטליות שלהם כדי להנציח את הטיסה עם דייגו) הבנתי שהוא כנראה חזר לאיזור שלו. הטקס חזר על עצמו מספר פעמים במהלך הטיסה, דייגו נראה במצב רוח טוב והירבה לדסקס עם עיתונאים מכלי תקשורת שונים.
אחרי כל זה, אי אפשר היה לסיים 100 שעות במחיצתו של מראדונה בלי להגיד שלום. רגע לפני ביקורת הדרכונים, כבר על אדמת ספרד, התמזל מזלי לראות שוב את 'אלוהים' ועם שאריות הקול שלי (זכר לעידוד וצעקות ביום הנעילה במוסקבה) הספקתי להיפרד: "צ'או דייגו!".
לפנייה לכתב/ת 
