חינוך כזה-כאילו
מהר מדי השלמנו עם השפה הקלוקלת, עם האלימות בתורים ובכיתות. הרצח בקצרין מחייב לעצור ולחזור לאחור
בשבוע שעבר צלצל פעמון אזעקה בחיינו. מדובר ברצח הנורא והבלתי נסבל של ילדה בת 13, תאיר ראדה, בין כתלי בית הספר, מקום שבו הנחנו עד השבוע הזה לפחות כי הוא בטוח עבור ילדינו (כיוון שהאירוע מצוי בעיצומה של חקירה, אני מתייחס לעצם התרחשותו ואיני מטיל אשם באיש). תהיינה השקפות עולמנו לגבי חינוך שונות ככל שתהיינה, אני יודע שרבים מההורים חשים אי נחת מהחינוך שמקבלים ילדיהם. יש שמתלוננים על בית הספר עצמו, על תוכניות הלימודים, על רמתם של המורים, על הסביבה החברתית, על הורים אחרים.
הורים מספרים על ילדים אלימים, על מסיבות בהן נהרס רכוש, על רמה נמוכה של ידע, על חשיפה לסרטים לא ראויים ותוכניות קלוקלות, על היעדר משמעת ונימוס. המורים מתלוננים על אווירה מעיקה, שבה לפעמים הם חוששים להיכנס לכיתות, על התפרעות שהולכת ומחמירה, על הקושי בהעברת חומר ובהטלת מטלות לימודיות, על חוסר קשב ועל חוסר ידע. התלמידים עצמם מספרים על התרחשויות קשות. לעתים קשה להאמין שאכן כך הם פני הדברים.
ברור שכעס, דאגה והתמרמרות לא ייטיבו את הדברים, אך עובדה היא כי יש אי שקט, יש אי שביעות רצון, ומהשבוע הזה נוסף גם הפחד. אני חושב שלהרבה הורים ברור שהמכנה המשותף לתמורה הזו הוא היעדרם של ערכים, או היעלמותם האיטית מחיינו, וגם מתוך מערכת החינוך על רבדי הגיל השונים. וכשאני מדבר על חינוך, אני מתכוון למכלול, החל בנימוסים, ביחסים שבין אדם לחברו, וכלה בערכים לאומיים חברתיים. כוונתי לגובה הצליל שבו מדברים, חוסר ההאזנה, הכניסה המחוצפת של האחד לדברי השני וחוסר הסובלנות והיכולת לנהל ויכוח מתוך אי הסכמה בשקט ולא בצעקות.
אני מדבר על ההתנהלות בתוך בית הספר, הריצה ההמונית והפראית בהפסקות לקיוסקים, האלימות בתורים, התובענות בדרישות הקולניות האחד מעל ראשו של השני. תרבות ה"בא לי"... אני מתכוון לאנוכיות שהפכה לכוח מוליך בהתנהגות החברתית, וביטוייה החברתיים הם: "אני אומר ועושה מה שבראש שלי". אין חובת הוכחה על ידע, אין חובת שיקול הדעת וכבוד מפני דעתו של האחר, אין חובה לרדת לחקר האמת. השלמנו בקלות רבה מדי עם "כזה" ו"כאילו", ורבים מודאגים מרמת העברית, מהיכולת הלשונית הדלה שעליה קובלים מורים, בעיקר באוניברסיטאות שאמורות לעסוק בהתמחות ומתמודדות עם יכולות ניסוח וניתוח ירודות.
בנוסף גם מטרידה השאלה: מדוע דווקא בעידן זה של מתירנות, כשהכל סביל, נגיש ואפשרי, גוברת האלימות לסוגיה? לטעמי, התשובה ברורה: כי הלכנו רחוק מדי בהתפצלות ובהתבדלות. עלינו לחזור במידה מסוימת אחורה, לערכים שחיברו אותנו אחד אל השני ולארץ הזאת. איני מתכוון לחזור לנוסטלגיה של "הימים ההם", אלא לחזור לערכים הבסיסיים שליוו אותנו בראשית חיינו כאן במדינה ויצרו יחסים אחרים בינינו לבין זולתנו. ערכים שטיפחו כבוד למילה, לקדושת החיים, לכבוד האדם.
האופנה הישנה והטובה
מילדות לימדו אותנו ציונות, אהבת הארץ ודרך ארץ. איש לא חשש מאינדוקטרינציה כי ניתנו לנו בדרך הערכית גם הכלים הנלווים: היכולת להעריך בלי לקדש, היכולת לדחות בלי להעליב, היכולת להתמודד בלי להשתמט. עובדה היא שגדלנו עצמאיים ושונים. הוויכוחים בינינו היו קיימים גם אז (כילד ירושלמי אני זוכר את עוצמת הוויכוחים הפוליטיים), אך הם לא הפריעו לנו לשאת יחד בנטל, להתקיים יחד מתוך כבוד לזולתנו, כבוד למעשי אבות ולמסורת היהודית.להתנדב ליחידה קרבית זה כבר לא באופנה? צריך להחזיר את האופנה הישנה! זה בנפשנו. להיות ציוני זה כבר לא "אין"? נגדיר מחדש מה מקיים אותנו ומה שוחק את קיומנו. אלו משימות יסוד של מערכת החינוך. אך אין להטיל את האשם רק במערכת החינוך. כולנו יודעים שערכם של שיעורי החברה הוא אפסי בהשוואה לתרומה של הבית, של הסביבה, של החברים. עלינו לבחון את עצמנו ולשאוף לשינוי כללי שבו יהיה עלינו להשקיע מאמץ, לא רק של ראייה אחרת של הדברים, אלא של התמודדות חוזרת ונשנית עם מהפכה חשיבתית לפיה לא רק "האני" הוא המושל בחיינו אלא קיים גם: "האנחנו".
לא רק סיפוק הצרכים המוחלט של הפרט הוא "הדגל", אלא גם הפרט עצמו, המתפקד בתוך מערכת חברתית כוללת. דבר זה לא סותר, אגב, את מימושו העצמי של האדם. זו תמיד הייתה תפישת העולם של היהדות, שהביאה לעולם את ערכי החופש של הפרט בצד האחריות הכוללת לחברה, והיא מונחלת היום דווקא בחברות אחרות. בארצות-הברית, למשל, מחנכים ילדים להצדיע לדגל ולפטריוטיות תוך כדי שימת דגש על מימוש עצמי. ראוי שנחזיר ערכים אלה לארץ המקור שלהם, לארץ ישראל.
אני יודע שהדברים אינם פשוטים, אך אני גם יודע שעשינו לא מעט דברים "לא פשוטים" בחיינו בעבר, ויש בנו היכולת והכוח לצקת תוכן ערכי מחודש וממשי לחיינו גם היום.
ח"כ בנימין נתניהו הוא יו"ר הליכוד והאופוזיציה
פורסם לראשונה 10/12/2006 23:32
מומלצים
