החלה מלחמת האזרחים הפלסטינית

הפלסטינים אינם ניצבים על סף מלחמת אזרחים. הם כבר בתוכה.

מתחילת השבוע הנוכחי נרצחו שני שופטים ברצועה ושלושת ילדיו של קצין בכיר במנגנון הביטחון הכללי. הפתח מאשים את החמאס ואת אנשי ועדות ההתנגדות העממיות הנאמנים לו. אבל גם הפתח לא נשאר חייב. אנשי ביטחון חמושים, נאמני הפתח, משתוללים ברחובות הרצועה ויורים לכל עבר בדרישה לקבל את משכורותיהם ובגדה פורצות מפעם לפעם התנגשויות אלימות בין שני הצדדים, שלא לדבר על חטיפות בסיטונות. לעת עתה מספר הנפגעים הוא קטן יחסית אבל מגמת ההסלמה היא ברורה ועקבית.

מה שמתרחש כיום ברחוב הפלסטיני מזכיר מאד את התהליך שהתרחש בעיראק אחרי שנכבשה על ידי האמריקנים ב-2003. גם שם התחילה מלחמת האזרחים במעשי אלימות וטרור ספוראדים נגד האמריקנים ובין השיעים לסונים, שהלכו ונעשו תכופים עד שיצאו משליטה. אצל הפלסטינים התהליך איטי יותר, אבל אם תימשך ההשתוללות האלימה ברצועה (ובמידה פחותה יותר גם בגדה) נהייה עדים בתוך שבועות למלחמת אזרחים מלאה של הכל בכל בשטחים. מלחמה כזו, באורח בלתי נמנע, תגלוש גם אלינו.

כעת יש עדיין לחמאס אינטרס ברור לשמר את הרגיעה החלקית בלחימה נגד ישראל. ההתעצמות בנשק וההתארגנות בחסות הרגיעה משרתת היטב את כוונותיהם האסטרטגיות ארוכות הטווח של הארגון ושל תומכיו בטהראן

 ובדמשק. אבל כשמלחמת האזרחים תגיע למלוא עוצמתה, יאבד גם החמאס את השליטה החלקית שיש לו על הקבוצות החמושות והארגונים הקיצוניים. אלה ינצלו את קריסת השלטון המרכזי ואת אובדן השליטה כדי לפעול נגד ישראל בעידוד איראן, חיזבאללה וסוריה המממנות אותם ומושיטות סיוע צבאי.

למעשה זה קורה כבר עכשיו. חמש רקטות קאסם שנורו אתמול אל הנגב הן רק אחד הביטויים לגלישה כזו של מלחמת האזרחים הפלסטינית לשטחנו. גם בגדה מתרבים והולכים נסיונות הפיגוע מדי יום. אלא שבגדה ההתפתחות הזו היא כבושה ואיטית, בשל השליטה בשטח של צה"ל ומעצרי עשרות חמושים כמעט מדי לילה. אסור גם לשכוח שמלחמת אזרחים היא חממה שבה פורחים אירגוני טרור של הג'יהאד העולמי, הפועלים בהשראת ובמימון אל-קאעידה. הנסיון שנצבר בלבנון, אפגניסטאן ועיראק מעלה חשש מבוסס שארגונים אלה יחדרו לרצועה ולגדה, יתבססו בהן, ויפתחו בפעילות טרור עניפה ומתוחכמת נגד ישראל.

מלחמת אזרחים גם תסכל כל נסיון לפתור באמצעות מו"מ את הסכסוך הישראלי פלסטיני ותוביל כמעט בוודאות להשתלטות היסודות הקיצוניים והרצחניים ביותר על החברה הפלסטינית. לא רק ישראל תיפגע. גם מצרים וירדן עשויות לספוג נתזים לא סימפטיים ומתסיסים ממלחמת האזרחים הזו, כך שגם להם כמו לישראל יש אינטרס ברור לעצור את ההתדרדרות בשלב הנוכחי לפני שהיא יוצאת לגמרי משליטה.

אסור לישראל לאמץ גישה של שב ואל תעשה. אם נאפשר לפלסטינים לשבור זה לזה את הראש, בסופו של דבר נסבול גם אנחנו, וכאמור גם המצרים והירדנים. השאלה היא מה אפשר לעשות, אם בכלל אפשר לעשות משהו, כדי לעצור את התהליך. התשובה היא חיובית  - בתנאי שנצליח לטפל במניעים העיקריים לפרץ האלימות הפנים-פלסטיני.

אבו מאזן מהסס, המצוקה הכלכלית שולטת

המניע העיקרי היא חולשת המנהיגות הפלסטינית ובעיקר אבו מאזן. יו"ר הרשות מהסס ומתמהמה ואינו נוקט אפילו בצעדים המעטים שהוא יכול לבצע. חוסר המעש שלו יוצר את הריק (ואקום) שלתוכו נשאבים היסודות הקיצוניים ואנשי השטח מכל המחנות העושים דין לעצמם. גם איסמעיל הניה, ראש ממשלת החמאס, הוא במידה רבה חסר אונים ואינו מסוגל לשלוט כיוון שהוא נאלץ לציית לתכתיבים המגיעים מחאלד משעל בדמשק ומהזרוע הצבאית של החמאס וספיחיה.

הגלישה ממצב של 'אנרכיה מזוינת' ל'פיטנה' (מלחמת אחים) של ממש החלה למעשה כבר בשבוע שעבר, כשנכשלו סופית המאמצים להקים ממשלת אחדות ואבו מאזן החל להפיץ רמזים על כך שהוא עומד לפזר את הפרלמנט (הנשלט בידי החמאס) ולהכריז על בחירות כלליות. החמאס, שהפופולריות של ממשלתו ברחוב הפלסטיני אינה כעת בשיאה חושש, בצדק, שאבו מאזן מנסה לבצע מהפך שלטוני שבאמצעותו יחזור הפתח לשלטון. לכן, בסוף השבוע שעבר הוציא המונים מתומכיו להפגין ברחובות. הפתח לא נשאר חייב וכך החלה ההתדרדרות.

הסיבה השנייה להחרפת האלימות היא המצוקה הכלכלית ברצועה כתוצאה מהסנקציות שהוטלו על ממשלת החמאס, העומדת בסירובה לקבל את תנאי הקוורטט כלומר להכיר בישראל, לוותר על המאבק המזויין נגדה ולכבד את ההסכמים שנחתמו עימה. המצוקה הכלכלית יוצרת זעם עממי המתבטא בעיקר באלימות לצורותיה. הסיבה השלישית היא כעסם של אנשי פתח על החמאס המקבל סיוע כספי מאיראן ומחלק אותו בין אנשיו בעוד שהם, בעיקר אנשי מנגנוני הביטחון של הרשות נשארים רעבים ללחם.

לכן, כדי לבלום את ההסלמה במלחמת האזרחים הפלסטינית ולשמר את מה שנותר מהרגיעה, צריכות ישראל, מצרים, ירדן והקהילה הבינלאומית לפעול מהר וביחד כדי להקל את המצוקה הכלכלית ברחוב הפלסטיני. אלא שנחוץ

 לעשות זאת מבלי לחזק את ממשלת החמאס. את הכספים לרצועה צריך להעביר באמצעות אבו מאזן - והרבה. טיפטוף לא יועיל. אבל במקביל צריך לדרוש מהיו"ר לפעול מהר ובנחישות כדי לפזר את חוסר הוודאות והערפל הפוליטי ברשות.

יש אמנם סכנה שאם יחליט אבו מאזן לפזר את הפרלמנט, הוא יתקל בחוסר ציות שיביא להתנגשויות אלימות קשות. אבל אם יפעל בנחישות ובמקביל יוכל להביא לשיפור מהיר במצבו הכלכלי של הרחוב הפלסטיני יש לו סיכוי טוב לחזור ולשלוט במצב. מצרים, ירדן, סעודיה וקטאר יכולות וחייבות לעזור לאבו מאזן בכך שיפתחו בהידברות עם משעל ועם סוריה, במאמץ לרתום גם אותם למניעת מלחמת אזרחים, שגם החמאס אינו חפץ בה כרגע.

מה שעוד עשוי לעצור את מלחמת האזרחים הפלסטינית או לפחות להקפיא אותה הוא מבצע צבאי נרחב של צה"ל בעזה. צעד כזה יאחד מחדש את הפלסטינים, אבל הוא אינו מומלץ בגלל המחיר שתשלם ישראל בנפגעים ובדעת הקהל הבינלאומית. מבצע צבאי נרחב ברצועה צריך להתבצע רק לצורך הגנת אזרחי ישראל, כשכבר לא תהיה ברירה אחרת.

לא קשה להבחין שכל הצעדים שאולי ימנעו מלחמת אזרחים מלאה וכוללת בזירה הפלסטינית הם גרועים במידה שווה - וספק אם באמת יפתרו את הבעיה. אבל אם יינקטו במהירות ובנחישות הראויה, יש להם לפחות סיכוי.