מכתב לאח האבוד

אני יכול לשים את האצבע על אירוע ספציפי שעורר את סקרנותי לצרור המכתבים. זו היתה תוכנית רדיו שבה התבקשתי להעלות זיכרונות הקשורים בצלילים מהעבר. קיוויתי שהוצאת הזיכרונות לאור יום תמוסס מחסום סמוי שמנע בעדי לבקר באיטליה יותר משלושים שנה, שהרי על פניו לא היתה לי סיבה להחרים אותה. לא נשאתי זיכרונות ילדות קשים, המשטר הפשיסטי לא עולל לי עוול אישי כבד יותר מאשר לאיטלקים רבים אחרים. כמובן, לא ידעתי אז על הפשיזם מה שאני יודע היום. המחסום שניצב בדרכי לאיטליה סייע לי בשעתו לדחוק הצידה את הזיכרונות "הגלותיים".

הוא היה חשוב לגיבושה המהיר של זהותי הישראלית, אך המחסום נשאר על כנו גם אחרי שלא היה בו צורך. את קשר המכתבים עם האומנת אידה ניתקתי שלוש שנים אחרי בואי לארץ, סמוך מאוד להחלטתי להיפרד מישו וחבר קדושיו. אחרי שהגענו לקיבוץ שלחה לנו אידה צילום פורטרט וכתבה על גבו: "כאשר תחושו בביתכם הקטן געגועים ללב של אמא, תוכלו להסתכל בתמונה שלי ולהרגיש פחות עצובים." אבל משהתקשיתי להביע את געגועי אליה באיטלקית - שהפכה בפי בזמן קצר להפליא לשפה רצוצה - דחיתי את העזרה שהציעו אחיותי כדי לא לחשוף את רגשותי בפניהן.

העדפתי נתק מוחלט על פני דברי נימוס סתמיים. איבדתי עניין בעבר הרחוק שהתרחש בארץ נוכרייה. מעת לעת הרהרתי כיצד אגיב אם יתאמתו הסיפורים על נפילתו של אבא בשבי הרוסי, והוא יופיע יום אחד בישראל ויציג עצמו כאבי: ליפול על צווארו או פשוט ללחוץ את ידו כמו לאדם זר. קיוויתי מאוד שסיטואציה מביכה כזאת תיחסך ממני. כשנעתרתי להזמנת הרדיו לא היתה לי סיבה להרגיש מאוים מביקור חוזר במחוזות ילדותי. בטחתי במיומנות שפיתחתי לאיתור מוקדם של סדקים בקליפות המגן, ולא פחות מזה, סמכתי על הטכניקה לסתימתם מבעוד מועד. מניסיוני למדתי לחסום דרכם של זרים למעגלים פנימיים שאין מהם נסיגה.

נושא התוכנית היה אופרות של ילדות. פתחתי בצלילי הקוואלריה הקלה של סוּפּה, כי כך דמיינתי בילדותי את אבא במלחמת העולם הראשונה: דוהר בחרב שלופה לצלילי הקוואלריה הקלה בראש פלוגת פרשים אוסטרו-הונגרים. לא היה לי בדל ראיה לאמיתותו של סיפור זה, גם לא התכוונתי לאמת אותו. ידיעת העבר היתה בעיני חסרת חשיבות להווה ועוד פחות מזה לעתיד. אמרתי בתוכנית הרדיו שאת הדברים החשובים באמת טורח הטבע לצרוב בזיכרון הגנטי. כך הוא עשה לצבי הים, היודעים לחזור ממרחק אלפי קילומטרים לאי קטן באוקיאנוס השקט שבו נולדו.

כל מה שמצוי מחוץ לזיכרון הגנטי שייך לפינוק עצמי ולהתרפקות רגשית. אם דין כל הזיכרונות להימוג בזרם הזמן, אמרתי למאזינים, אין זה מן החוכמה לפעול נגד טבע הדברים. עם זאת הייתי הגון די הצורך להבהיר שאפשר שהיגיון זה אינו אלא תכסיס של השכל לחסום את הרגשות, וכי השתתפותי בתוכנית אולי תיתן לי לגיטימציה להציץ אל העבר בלי להפר את טבע הדברים. בעניין אחד הייתי בטוח: רציתי שביקורי באיטליה ישאיר את אירועי העבר מקוטעים, חלקיים ומעורפלים כפי שהיו, אפילו כוזבים. מצדי אבא יכול היה להמשיך עד קץ הימים לדהור לצלילי הקוואלריה הקלה בראש חיל הפרשים.

ההימור על תוכנית הרדיו הצליח מעל המשוער. הוא קירב אותי מחדש לאופרות אחרי נתק של שלושים שנה. מה שנראה לי כקיטש רגשני, נתפס אחרי האזנה שנייה ושלישית כמאמץ נואש של גיל הנעורים לדבוק בטוטליות של החיים ולדחות כל פשרה שהיא פחות מהשלם, מהכולל ומהמלא. האריות המפורסמות דלו מזיכרוני את המפגש הראשון בילדותי עם האופרות. לימים הבנתי שהמפגש הזה חולל תמורה עמוקה בעולמי, שהכיל עד אז רק נסיכים ונסיכות, מכשפים ומכשפות, עולם שהיה מחולק ללא פשרות בין לבן לשחור. האופרות פתחו לפני עולם שהטוב והרע משמשים בו בערבוביה, מתובל בתבלינים חריפים של מצוקות אוהבים ותעתועי גורל.

דרך הליצנים של קוואלו, טוסקה ומאדאם באטרפליי של פוצ'יני התוודעתי לראשונה ליצרים העזים של שנאה ונקמה, עורמה ואירוניה, עולם של רמייה ובגידה – אך גם של הזדככות, ומעל לכול לעימות הבלתי נמנע עם גזֵרת הגורל. אהבתם הטרגית של טוסקה ומריו, הנישאת בעצב אינסופי על כנפי האריה הנפלאה על הכוכבים הנוצצים, הציבה את טוסקה לצדה של מרגריטה, שחילצה אחרי מותה את פאוסט אהובה מהחוזה שכרת עם השטן. אמרתי בתוכנית הרדיו שהקיטש העלילתי באופרות אינו דבר מגונה, כי הוא מאפשר לפרק זמן קצר ביותר לצבוע את החיים במכחול רך ועבה, לפני שהמכחול עצמו מתקשה לעופרת דקה, בבואה לתאר את החלומות הסדוקים. הימים שביליתי במרתפי התקליטייה של הרדיו, וההאזנה החוזרת לקוקטייל המשכר של וֶרדי ופּוּצ'יני, ריככו את העופרת הקשיחה והחזירו אותי לעולמן הקסום של אופרות הילדות.

ההתפייסות הניבה פירות

התפייסות רגעית זאת עם העבר הניבה פירות מעשיים. באמצעות המרכזייה הבינלאומית איתרתי את מספר הטלפון של אידה בטורינו ושוחחתי אתה, שיחה ראשונה אחרי יותר משלושים שנה. ב-1977, חודשיים אחרי שידור התוכנית, נסעתי לאיטליה. מטרות הנסיעה היו מאוד מצומצמות: לשבור את הטאבו על ביקור באיטליה; להפיג את החשש מהזיכרונות; ולהתייצב מול שולחן האבן העגול, הרוֹטוֹנדָה, בקצה השדרה המובילה מביתנו בקסטיליון פיורנטינו לאחוזה של משפחת גריפוֹני.

בפעם הראשונה נפרדתי מהרוטונדה ביוני 1944, ערב נסיגתנו עם הגרמנים צפונה מפני כוחות הברית הקרבים. חשתי אז במעומעם שאני עומד לפני תהפוכות גדולות בחיי, אך גם ידעתי שהרוטונדה תמתין לשובי בדיוק באותו מקום שהיא נמצאת בו. אני חושב ששולחן האבן היה לי אז, בעולמו של ילד בן תשע, מה שכוכב הצפון הוא להולכים במדבר: נקודה יציבה, בלתי משתנה, המאפשרת להם לחזור לנקודת ההתחלה ולנווט את דרכם מחדש בנתיב הנכון.

הביקור החוזר ברוטונדה ביוני 1945 בלוויית חיילי הבריגדה היהודית הראה עד כמה שגיתי בקריאת השולחן העגול. רק שלוש אופציות עמדו לפני טרם הנסיעה צפונה: בית יתומים, הצטרפות לאילונקה בהונגריה או נסיעה לביתה של אידה. כששבתי לרוטונדה בגמר המלחמה הצטמצמו האפשרויות לאחת: נסיעה לפלסטינה. לימים הבנתי שאנחנו נוטים להגזים בהערכת חופש הפעולה שלנו ובמניין דרגות החופש העומדות לרשותנו. בהגיענו לצומת בחיינו אנו חוזרים ובוחרים - בדרך כלל - בדרכים המוכתבות לנו מראש בידי פחדינו ונטיות לבנו.

הביקור באיטליה לא נועד לחשוף דברים חדשים על עברי או לנער את האבק מהזיכרונות. מטעם זה לא הכבדתי על אידה בשאלות ובחקירות באותם יומיים שעשיתי בביתה בטורינו. ממילא הספיקה לשכוח את רוב הדברים שידעה. כל שרציתי היה לנסוע לקסטיליון פיורנטינו, לסמן V ביומן ולחזור. הרכבת של 12.35 מפירנצה לקסטיליון פיורנטינו לא עצרה באַרֶצוֹ. לא הצטערתי. בכל מקרה לא התכוונתי לבקר בבית העלמין שבו קבורה אמא.

הרכבת עשתה את דרכה בעמק ארוך, חוצה פעם אחר פעם נהר חום ועצל. הנוף היה מוכר לי יותר מתוך גלויות וכתבות על טוסקנה מאשר מזיכרונות ילדות: בתים חד-קומתיים, נוצצים בגשם הקל שירד בבוקר, בוסתנים מטופחים של עצי שקד ושזיף, גפנים מטפסות על כלונסאות. למיטב זיכרוני עשיתי בילדותי את הדרך הזאת לא פעם, אך התמונות לא נצרבו בתודעתי. גם תחנת הרכבת בקסטיליון פיורנטינו היתה זרה לי. זכרתי שכדי להגיע לביתנו שעל הגבעה צריך לעלות ברחוב הניצב לתחנת הרכבת. הרחוב מסתיים בחומה גבוהה, עתיקה למראה, אבל לא מצאתי את השביל המוליך אל הבית.

החלטתי להמשיך עם הכביש העוקף את הגבעה משמאל, ואז, אחרי אחד העיקולים, ראיתי לפתע את שני החלונות בחזית הבית הדו-קומתי של וילֶטה בַּצֶ'רנָה מביטים בי. בילדותי הם נדמו לי כעיניו של זקן מופלג, העוקבות אחרי בחומרה יתרה. עתה הם היו סתם חלונות. נפרדתי מהכביש וחציתי את השדה ספוג הגשם היישר לעברו, ולאחר רבע שעה הגעתי לווילטה בצ'רנה שבה גרנו. שום דבר בבית לא היה מוכר לי. כאלו הוכיתי באמנזיה.

מהדרך המטופחת נשאר בקושי שביל

חיפשתי את השדרה המובילה לווילה של גריפוני. מה שנותר מהדרך הכבושה והמטופחת היה בקושי שביל מכוסה צמחי בר. ידעתי רק שאם זו השדרה, אני אמור לפגוש בסופה את הרוטונדה מוקפת ברושים גבוהים. אחרי כמה דקות הליכה גיליתי שולחן אבן עגול ומאחוריו ברושים, אבל האם זוהי הרוטונדה? השולחן ניצב על סוללה, בעוד שלמיטב זיכרוני הרוטונדה עמדה על מישור. אחרי כמה צעדים מצאתי שולחן אבן עגול נוסף. לא זכרתי שהיו שתי רוטונדות. האם אני בכלל במקום הנכון? בדרך חזרה עצרתי ליד איכר שעבד בשדה. שאלתי אם הכיר את ארסיליה ודינדו, זוג איכרים שגרו במפלס התחתון של הווילטה והיו מאוד מיודדים אתנו. לשמחתי הוא הנהן בחיוב. שאלתי אותו אם הם חיים עדיין. הוא שוב הנהן בחיוב. הוא המשיך להנהן בראשו גם כששאלתי אותו מהיכן הוא.

חזרתי לרחוב הראשי. נותרה לי חצי שעה עד להגעת הרכבת לפירנצה. אילו רציתי, הייתי יכול להישאר ללילה בקסטיליון פיורנטינו. שום דבר לא חיכה לי בבית המלון הקטן ברחוב אנטוניוני 67 בפירנצה. נכנסתי לבית קפה והזמנתי קפוצ'ינו. חבורת אנשים הסבה ליד אחד השולחנות. לאחר היסוס קל ניגשתי אליהם ושאלתי אם הם ילידי המקום. שניים השיבו בחיוב. שאלתי אותם אם הם זוכרים זוג אמנים, זמר ורקדנית, שהתגוררו על הגבעה ליד אחוזת גריפוני. אני יודע שהורינו היו מוכרים בעיירה. כרזותיהם קישטו את קירות הבתים לפני הופעותיהם.

בידי תמונה של אמא במקומון של קסטיליון פיורנטינו ומתחתיה כיתוב על הופעתה של הרקדנית מהאופרה בבודפשט בערב איטלקי-הונגרי בתיאטרון טיפֵרנאטֵה. הם החליפו מבטים והנידו ראשם לשלילה. חזרתי לשולחני באנחת רווחה. העבר נותר בדיוק כפי שרציתי שיהיה: מעורפל, קטוע, חסר ודאות. לא נסעתי לאיטליה כדי לאחות חוטים פרומים. באתי כדי למצוא את הרוטונדה וכדי לסמן V ביומן. אינני בטוח שמצאתי את השולחן, אבל את היומן סימנתי.

שלך, סנדרו.

***

בשנת 2004 נתקל צבי ינאי, ששמו המקורי הוא סנדרו טוט, במאמר מדעי שכפי הנראה נכתב על ידי אחיו האבוד, אותו לא פגש מעולם. בספרו החדש "שלך, סנדרו" מספר ינאי לאחיו על תולדות המשפחה שלא זכה להכיר, מנסה לפענח את הסיבות לנטישתו ושוזר ציטוטים מכמירי לב מתוך צרור מכתבים בהונגרית, שהותירה אמם המנוחה. את רובם כתבה הסבתא האוהבת, שנספתה במחנות ההשמדה, ועד יום מותה לא חדלה לדאוג לשלום נכדה האובד רומולו.

צבי ינאי, המוכר לציבור הישראלי כמי שהיה מנכ"ל משרד המדע ועורך כתב העת "מחשבות", מגולל בספר את פרשת חייו הסוערת: הילד שהשתייך לתנועת הנוער הפשיסטי באיטליה ואף היה פרח כמורה במנזר, אימץ לעצמו זהות חדשה כקיבוצניק ומדריך צניחה; ברבות השנים הפך להוגה דעות מרתק, שהשפיע רבות על השיח המדעי והתרבותי בישראל.

• "שלך, סנדרו", צבי ינאי - הוצאת כתר