מעולם לא היה מצבנו
על הסתירה שבין טבעת האיומים המתהדקת לבין החגיגה הכלכלית
יהודי לא צעיר, שכבר פרש מעסקים והעבירם לבנו, משך אותי השבוע הצידה באחד הכנסים הרבים שארצנו הקטנה שופעת בהם. אני מבקש שתסביר לי משהו, אמר האיש ופירט: רק אתמול ראיתי בטלוויזיה מיליון לבנונים מפגינים בכיכרות ביירות תחת דגלי חיזבאללה וקוראים "מוות לישראל"; ראיתי את ראש ממשלת חמאס מכריז בגלוי שארצו לעולם לא תכיר ביישות הציונית, מתקבל בכבוד מלכים בכל מדינה ערבית אליה הוא מגיע ונושא נאום מתלהם לעיני מאה אלף פלסטינים בעזה; שמעתי את בכירי צה"ל מזהירים מפני מלחמה קרובה מאוד בצפון; קראתי שהפופולאריות של הידיד הגדול ביותר שלנו, הנשיא בוש, צללה ל-35%, וששני שלישים מהאמריקנים מצדדים בנסיגה מיידית מעיראק; רק אתמול אמר וחזר ואמר בנימין נתניהו - ואני, הוסיף היהודי, קשוב מאוד לדבריו - שאנחנו כמו ב-1938, ושאיראן כמו גרמניה הנאצית אבל חזקה ממנה כי עוד מעט קט יהיה לה נשק גרעיני. כל זה קרה אתמול וקורה היום, והנה אני בכנס הזה - ומה אני רואה? החגיגה בשיאה.
אנשי עסקים מחייכים מפה לאוזן וחושפים תוכניות להרחבה, מיזוג, הנפקה, קנייה. משקיעים מחוץ-לארץ צובאים על הדלתות, מביאים לישראל מיליארדים של דולרים ומבטיחים להביא עוד מיליארדים. לא חולפת יממה בלי הודעה על עוד - איך אתם קוראים לזה, "אקזיט"? - של עוד חברת הזנק שלנו. שרים ופרופסורים משבחים את ביצועי המשק ולא מהססים להכריז: מעולם לא היה מצבנו כה טוב. ואני גם רואה בעצמי: הבורסה בשיא, השקל בשיא, הרווחים בשיא, העבודה בשיא...
כל זה נכון, קטעתי את בן שיחי בשטף דיבורו, אבל מה שאלתך? שאלתי היא, ענה, איך אתה יכול להסביר את הסתירה הגדולה הזאת, בין טבעת האיומים המתהדקת סביבנו לבין החגיגה הכלכלית? את הסתירה בין מצב רוחם השפוף של חבריי וחבריך, של הישראלים שאינם מפסיקים לדבר על היעדר מנהיגות לאומית ועל ממשלה "על הפנים" לבין חגיגת הקניות? ובעיקר, ידידי, הכיצד תסביר את הסתירה בין העננים הקודרים כל-כך באופק הביטחוני והמדיני שלנו לבין הריצה של משקיעי החוץ לישראל? מי טועה כאן? שאל וקולו רעד.
איני יודע להסביר את הסתירה, אמרתי לו בכנות, אך אני חש אותה כמוך, תוהה עליה, מנסה להבין אותה. האם אנחנו ב-38', שנה מבשרת רעות ליהודים, או ב-88 ', שנה מבשרת טובות ליהודים? האם מדינה שפויה יכולה להיות שקועה עמוק בפסימיזם מדיני ופוליטי ובה בעת להמריא לרקע השביעי של אופטימיזם כלכלי ועסקי? האם זהו סוג מחלת נפש, אטימות, כפל אישיות - או שמא זוהי הוכחה לכוח הרצון, החיות, העוצמה הפנימית?
אתה יכול, אמרתי לאיש שיחי הלא-צעיר, שנראה לי גם מודאג וגם מאושר, להניח שאנשי הביזנס לא היו שמים עשרות מיליארדי דולרים בישראל אילו נראתה בעיניהם עסק מפוקפק ומסוכן, שטווח קיומו הבטוח מוגבל. הם צריכים לדעת יותר טוב מה צופן העתיד, הם הרי מהמרים עליו בכספם. חייבים לשקול הכל במאזנים נטולות הרגש של רווח והפסד. אבל, הוספתי, אתה רשאי גם להניח שאותם משקיעים פשוט מדחיקים את פחדיהם, מסיטים את מבטם הצידה מהסיכונים הביטחוניים ודוהרים כעדר למשק שהוא כרגע באופנה. אף זו תהיה פרשנות סבירה לסתירה, בהסתכלות על ההיסטוריה העשירה של החלטות עסקיות שגויות שנעשו בעבר.
זכור את עשרות המיליארדים, אמרתי לבן שיחי (שכבר רצה להיפרד ממני בדחיפות), שהשקיעו תאגידים אמריקנים מובילים בפרס של השאה ממש על סף נפילת משטרו. ישראל, הוספתי ואמרתי, היא המדינה היחידה בעולם התעשייתי המפותח שבה אנשי עסקים מן השורה הראשונה מבקשים לעצמם ולילדיהם דרכונים של מזרח אירופה - הונגריה, רומניה, פולין. כסף, ידידי, לא מבטיח את ראיית הנולד ולא מחסן מפני אופטימיות יתר. וגם לא מפני פסימיות-יתר, תיקן אותי איש העסקים בדימוס ושב, מהורהר, לאולם הדיונים. אנחנו נשארנו עם הסתירה.
עוד בבלוג : גדי טאוב בין אדם לאדמה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
