להציל את אבו-מאזן
ארה"ב ואירופה חייבות לתקן את טעותן ה"דמוקרטית" ולעצור, אפילו בכוח, את כדור השלג החמאסי. גם ישראל צריכה לעזור
מי שטוען שהחברה הפלסטינית בשטחים "על סף מלחמת אחים", שוגה בקריאת המפה שם. מלחמת האחים, הפיתנה, איננה "על סף" וגם לא מצויה בתחילתה. היא פרצה כבר לפני כשנה, עם היוודע תוצאות הבחירות למועצה המחוקקת. נכון, מדי פעם היא הופרעה על-ידי יוזמות של סולחה או הודנה או איזה ספין של מינוי ראש ממשלה "מתון", אולם השסעים הלאומיים בעזה וברמאללה מעולם לא היו גדולים יותר. ארצות-הברית ואירופה רשאיות לראות עצמן אחראיות להידרדרות הקשה הזאת, וטוב תעשינה השתיים אם תמהרנה, ביחד עם ישראל, לעצור את כדור השלג המתגלגל.
לפני כשנה הניעו קונדוליזה רייס וחוויאר סולאנה מהלך "דמוקרטי" של בחירות חופשיות ברשות. עבור השניים היה זה עוד מהלך של דמוקרטיזציה, דוגמת זה שהצליח כל-כך בעיראק; עבור הפלסטינים, זו הייתה הזדמנות לממש אקט של הענשה. לפחות מחצית מתושבי השטחים - חסרי מסורת פרלמנטרית ונטולי תרבות פוליטית דמוקרטית אך חדורי תאוות נקם - ביקשה להעניש את אש"ף. אש"ף החילוני, בעל האג'נדה האזרחית, הופל על-ידי הוד מעלתו הבוחר הפלסטיני בגלל התנהגות ממשלית מושחתת ובשל חשד לשיתוף פעולה עם המערב וישראל.
המשחק המסוכן הזה הציב בסופו של דבר בשלטון את האלטרנטיבה הרדיקלית והדתית-פונדמנטליסטית - החמאס. ברם, הסנקציות הבינלאומיות נגד ממשלתו של איסמעיל הנייה הביאו חיש מהר את השטחים למצב אנרכי, גרמו לאבטלה קשה ואף למחסור במזון. או אז עיכלו בערי יהודה ובכפרי השומרון, בעזה ובחאן יונס, שהבחירות בינואר אשתקד לא היו לאיזו מועצת סטודנטים בא-נג'אח או ללשכת המסחר של רפיח; כבוד הבוחר הפלסטיני הבין לפתע שבחירות הן לפעמים עניין של חיים או מוות. אבל זה היה מאוחר מדי, רכבת הפיתנה כבר יצאה מהתחנה.
הפיתנה לבשה צורה של מאבק בין שני מחנות, שראשיהם מבינים כי קוויהם המקבילים לעולם לא ייפגשו. זהו עימות חשוך פיתרון בין שתי תפישות עולם החוצות את החברה בשטחים: האחת, זו של אש"ף בראשות אבו-מאזן, דוגלת במשטר של "דמוקרטיה מזרח-תיכונית ערבית", המבוססת על נחשלות מתמשכת, הזדקקות לסיוע חוץ מאסיבי ושחיתות שלטונית. השנייה, בראשות חמאס, מאמינה בהשלטת ההלכה האיסלאמית ובחיסול מדינת ישראל. אינטרס האחדות הפנים-פלסטינית התפוגג כבר מזמן, והאינטרס לגבור על היריב בקרב, להכריעו ולהשתית שלטון בכוח הזרוע הבשיל זה עתה. שעת המבחן קרבה. אש"ף ינסה להחזיר לעצמו את השלטון בכוח, ואילו החמאס ינסה לנטרל את שרידי השלטון הישן ממעוזי השליטה האחרונים בהם הוא מחזיק. חללים רבים יפלו במערכה הזאת.
הפיתנה מצויה נכון לעכשיו במצב של סטטוס-קוו הרסני; מצב חסר הכרעה, ללא מנצח ומנוצח, סיטואציה כאוטית הפוגעת בכולם. הסטטוס-קוו הזה משפיל ומרעיב את הפלסטיני הממוצע, מגביר את האנדרלמוסיה לאורך קווי התפר ואף עלול להאיץ את פעולות הטרור נגד ישראל ואולי גם נגד מטרות מערביות. אולם חייב להיות שם מנצח וחייבת ליפול שם הכרעה. ישנן די סיבות ומספיק טובות להתערב לטובת צד אחד, לטובת אבו-מאזן. שלטון חמאסי הוא חסר תוחלת פוליטית. הוא יהווה מוצב קדמי נוסף של איראן, דוגמת חיזבאללה בצפון, ועלול לעודד עליית גורמים פונדמנטליסטיים נוספים במדינות שכנות - ולשתף עמן פעולה.
המסקנה היא - כן, להתערב! ארצות-הברית ואירופה חייבות לתקן את טעותן הקודמת ולעמוד, אפילו בכוח, לצידו של אבו-מאזן. ישראל, אם תתבקש, תיטיב לעשות אם תצטרף לקואליציה הזאת ולו בסיוע סביל, מבחוץ. נודה על האמת, אנו חייבים לעשות זאת לא כל-כך משום שאבו-מאזן ראוי לתמיכה, אלא משום שהחמאס חייב להיעלם.
הכותב שימש בתפקידים בכירים בשטחים וכיום חוקר במוסד שמואל נאמן בטכניון
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
