ים של אהבה
"האולפן" של דוד אופק מציג באופן טבעי ולא מתחכם את חייהם של העולים החדשים שמבקשים ללמוד עברית. ולמרות שהמציאות לא פשוטה ולא תמיד מסבירת פנים, התוצאה מלאה בחמלה ואהבה
הסרט הזה נוטף אהבה וחמלה. כל רגע ורגע מממאה עשרים ושלוש דקותיו, הוא חגיגה של אנושיות צרופה. דוד אופק ("בת-ים ניו-יורק"; "מלנומה אהובתי") עקב, משך שנה שלמה, אחרי מורת אולפן לעברית וחמישה מתלמידיה. לא רק עולים חדשים יהודים לומדים באולפן גורדון שבתל-אביב, אלא כל מהגר המבקש ללמוד עברית. וכך התקבצו בכיתתה של יואלה המורה, מהגרות מסין, מגרמניה ומפרו, בצד עולים מרוסיה, אנגליה ורומניה.
והנה לכם שני סיפורי ציונות מודל 2006: אישה סינית פוגשת איש ישראלי על הר סיני שופע ירק. הם מתאהבים. היא נוטשת את מולדתה, את שפתה ואת הקריירה שלה, והולכת אחרי אהובה למדינה מזרח-תיכונית קשה ולשפה שמית כמעט בלתי אפשרית להגייה. ועורך-דין יהודי רוסי, נוטש משרה משגשגת והופך לשוטף רצפות במסעדה תל-אביבית, כל זאת במטרה נואשת לממש את אבהותו לבתו הקטנה שממנה נפרד, שנים קודם לכן, כשנלקחה ארצה בידי גרושתו.
דוד אופק מציג ב"האולפן" נתחי חיים של בני-אדם ממשיים באופן פשוט וטבעי כל-כך, עד שהצופה חש כאילו הוא מצוי בתוך המציאות עצמה. לא בייצוג אמנותי, מתוחכם, מתחכם, מתיפייף - אלא בנתח האנושיות הקטנה ממש. וכי יש דבר טוב מזה לומר על סרט דוקומנטרי?
הלבבות עפים כמו שחפים
כל גיבוריו של אופק עוסקים בעצם במאבק על מימושה של אהבה. המורה יואלה, אם חד-הורית, קשת-יום, היא אמא-אדמה שעוטפת את תלמידיה בנחשולי חום, באהבת אדם תמימה, חוצת לאום ודת. בתגובה למחאת תלמידים על תובענותה, היא מתפרצת בבכי ונסה מהכיתה. "צריך להראות במעשים את האהבה. שירררראו לי אהבה!".
דונג-דונג, יוצרת סרטים במקצועה, היא הצעירה הסינית שבאה ארצה בעקבות האהבה והיא נפלאה בעיני עד למאוד. דונג-דונג מביטה סביבה בעיניים פקוחות של מי שבאה מבחוץ ורואה מבפנים (את החברה הישראלית היא מתארת למשל ב"בחחח.. בחחח.." ויואלה מתרגמת: "...קקטוסים"). היא רוצה לעשות סרט על הפועלים הסינים הזרים ומבקשת להראותם - את האנשים השקופים האלה - כבני-אדם. ומה עושה את ה'שקוף' ל'אדם' אם לא ה'אהבה'? אלא שפצעי הפועלים ומצוקתם טופחים על תקוותיה. הצורך לעסוק בהישרדותם דוחה את רצונה לעסוק באהבתם. וכך היא מוצאת עצמה בתפקיד הקולנוענית-עובדת-סוציאלית, ודומעת היא מקריאה מכתמי שיר שכותב פועל סיני לא-חוקי בבית הכלא בטרם גירושו: " הלבבות עפים כמו שחפים. מה רבים הם החולמים בים הלא-נודע".
דונג-דונג אינה הסינית היחידה בכיתתה של המורה יואלה. יש בה גם את צ'ין. וכאן אני חייב גילוי נאות קטן: לפני כחצי שנה נקלעתי לבית מלון באילת. את תשומת לבי תפס זוג יוצא דופן, גבר ישראלי כסוף-שיער ועב-בשר ועמו צעירה סינית מלבבת. השניים לא חסכו זה מזה גילויי חיבה הדדיים. והנה, מה מפתיע ונחמד היה לפגוש שוב בזוג החביב הזה על מסך הקולנוע. ובתוך כך גם נתבהרו לי הקושיות שהצטברו אז, בבית המלון באילת. מתברר שצ'ין הגיעה ארצה כעובדת זרה ושימשה עוזרת בביתו של אהוד, ישראלי מבוגר ומבוסס. בתחילה הייתה צ'ין חשדנית לחיבתו של אהוד, אך אחר-כך היא למדה "שהוא באמת רוצה בטובתי". יחד הם נסעו לסין ונישאו בחיק משפחתה בטקס עליז וצבעוני. מי שיבקש לראות בזיווג הזה עוד סיפור על גבר ישראלי מתבגר שמצא לו שיפחה מלוכסנת עיניים, יתבדה. די להביט בעיניו המודאגות כשהוא ממתין לאשתו בשדה התעופה – שעה ששוטרי הגבול מעכבים בשדה את התופעה הסינית-ישראלית "המוזרה" – כדי להבין שזה, כמה בנאלי, סיפור אהבה.
ועוד לא דיברנו על אנאבל, הגרמניה היפה שמקץ שנת חיים בארץ עם בן-זוגה הישראלי יודעת ש"יותר קשה"; ולא דיברנו על מריסול הצעירה הפרואנית התזזיתית, שנכנסה להריון מאוד לא-רצוי לחברה הישראלי; ולא דיברנו על סשה הרוסי, שבמשפט אחד מיצה את הציונות הפרטית החדשה שכל באי-האולפן חולקים: "הבת שלי בישראל.. אני בישראל!". ואכן כולם עזבו – עבור אהוב, בעל, בת – משפחה ומולדת, ובחרו בארץ זרה וקשה ובשפה בלתי אפשרית.
חוויה מוזרה מחולל בנו דוד אופק: לכאורה הרי הכל קשה ועצוב - למן התחביר העברי ועד לקשיחותם של פקידי משרד הפנים; למן מראות סבלה של נפש פועל-זר הומייה ועד לגעגועים אל העולם שננטש מאחור, מגזענות חוקי ההגירה ועד דעיכת הזוגיות. אבל בתוך כל אלה חולקים כל גיבורי הסרט הזה – מורה, תלמידים, פועלים ושוטרים – איזו אחווה אנושית חובקת-כל. וכולם זכאים לחמלה, וכולם שופעים חמלה.
