קול גדול

"אורפאנס" מחולק לפי שלושה סוגים שונים של יתומים: הדיסק הראשון הוא הקצבי והגרובי מביניהם, עם שירי בלוז ("Lucinda" השטני ו"‭Road to Peace‬" המצמרר על הסכסוך הפלסטיני־ישראלי‭,(‬ רוק אמריקנה ("Rains On Me") ואפילו דברים שמזכירים את קורט קוביין ("Lowdown").

הבלדות בדיסק השני היו יכולות להיות של אלטון ג׳ון אם הייתם מורידים מהן את הקול והכתיבה האינטליגנטית ("Never Let Go"); של לואי ארמסטרונג אם הייתם מורידים רק את הכתיבה ("You Can Never Hold Back Spring"); או של ליאונרד כהן אם הייתם מורידים את הקול ("Widow's Grove").

האלבום השלישי והסורר מכולם מורכב משירים שמקשים על ההשוואה לאמנים אחרים - לפעמים הם קטעי ג׳יבריש מטורפים, כמו הקאוור לקורט ווייל "Bone Chain" ולפעמים הם קטעי דיבור עם ציטוטים מבוקובסקי וקרואק. ווייטס מוכיח בו שלמרות שהוא מושפע מכולם וכולם מושפעים ממנו, הוא עדיין הטוב מכולם.

אחרי 56 שירים שלא משעממים לרגע, יותר מ־30 מהם חדשים, מתקבלת תחושה שקשה לקבל כמוה מאלבום אוסף, בטח לא כזה של חומרים "נדירים". תחושה של שכינה. טום ווייטס מביט על כל צאצאיו המוזיקליים מלמעלה, ומשתעל.