יש לי כיסוי ראש, אז מה?

"אבל את הרי לא באמת דתייה, נכון? את כזאת, נו, דתייה לייט", אומרת לי שרון. היא מכירה אותי די הרבה זמן, ודווקא בגלל זה, המשפט שלה הימם אותי לגמרי.

לא, פשוט צריך להבין - אני לא יוצאת מהבית בלי כיסוי ראש, גם אם זה ב-11 בלילה כדי לזרוק את הזבל מחשש שמא איזה שכן אפוף שינה ירד להרגיע את התינוק ויראה אותי ב"פריצותי", וגם מעולם לא הלכתי עם מכנסיים, אפילו בחורפים הכי קרים ומושלגים של ירושלים. תמיד אני זו שמכבידה על כל החבר'ה בגלל הצורך ללכת למקום כשר, את הטיולים של החבר'ה אני מפסידה כי הם בדרך כלל בשבת, וכשכולם נפגשים בבריכה או בים, אני אף פעם לא נכנסת כי אני לא שוחה "מעורב". ועדיין, בעיניה של שרון, אני "לא באמת דתייה".

אז בכל זאת, איך היא קיבלה את הרושם הזה? ובעצם, למה זה כל כך מפריע לי? ייתכן ששתי השאלות האלה מתמצתות את הסכיזופרניה שבקיום שלי.

מצד אחד, הרי תמיד הפריע לי התיוג כ"דתייה" - תמיד הפריע לי שעוד לפני שאני פותחת את הפה, בגלל איך שאני נראית, די ברור לכולם איפה אני גרה, מה אני חושבת, למי הצבעתי בבחירות, כמה ילדים יש לי, ואפילו איך קוראים להם. במהלך כל התואר השני הייתי היחידה בכיתה עם כיסוי ראש, ובכל פעם שעלה לדיון נושא שהמילים "חרדים", "התנחלויות" או "דת ומדינה" הופיעו בו, מיד כל העיניים הופנו לכיווני, ודי היה ברור מה התפקיד שעליי למלא בהצגה. במשך שנים ייחלתי לזהות "שקופה", לקיום אנונימי שיאפשר לי את החירות להתבטא, ואולי יותר מזה - לחשוב, באופן עצמאי.

מצד שני, האם התוצאה של חירות זו היא, בהכרח, ויתור על הזהות הדתית שלי? האם עצם העובדה שאני מסרבת ליישר קו עם מה שהחברה (החילונית דווקא) מכתיבה לי לחשוב כדתייה, יש בה כדי לבטל במחי יד את כל ההוויה הדתית שלי? אני בעצם נדחקת לפינה, ונדרשת להחליט- או שאת נראית כמו דוסית, אבל אז את דתייה "עד הסוף" כולל עמדות, השקפות וכו', או שתפסיקי לבלבל אותנו עם המראה החיצוני שלך, תזרקי הכול, ותצטרפי לקולקטיב החילוני החם והמחבק.

אז אולי פעם אחת הפתרון הוא לא לשנות משהו בעצמי ובהתנהגות שלי, אלא לדרוש מהסביבה שלי לעשות את השינוי. אולי הגיע הזמן שהסטודנטים בכיתה ילמדו שלא כל הדתיים חושבים אותו דבר. אולי במקום שאני ארגיש פגועה וחצי מתנצלת על מי שאני, שדווקא החברה שלי קצת תרחיב את האופקים שלה ותבין את הרדידות שבבסיס המשפט שהיא אמרה לי. מותר גם לדרוש מאחרים להשתנות, ולפעמים להטיח בהם את צרוּת המחשבה שלהם, כדי שגם הם יבינו את המובן מאליו - שכמו בכל חברה אחרת, גם אצלנו מתחת לכובע יש גוונים.