כל הזיות דמשק
אסד לא יתנתק מאיראן, ודאי לא מחיזבאללה, והגולן עבורו הוא רק משני בחשיבות. איך בכל זאת הוא מוכר לנו אשליות?
סוריה מנהלת בשבועות האחרונים מתקפה דיפלומטית ופוליטית נגד ישראל וארצות-הברית, ויש להודות - לא בלי הצלחה. היא נעזרת בכך לא במעט בהתבטאויות פזיזות ולא חכמות של פוליטיקאים ועיתונאים ישראלים מסוימים, כמו גם בפוליטיקאים אמריקנים העוינים את מדיניותו של ממשל בוש.
מטרותיה של דמשק מגוונות אך ברורות: לנתץ את טבעת הבידוד הסוגרת עליה, לפגוע במעמדה של ארצות-הברית באזור כולו ובמיוחד בעיראק, לפורר את החזית המערבית נגדה ונגד בעלת בריתה איראן, להכניס טריז בין וושינגטון לירושלים, להכשיל את היוזמות של סעודיה, ירדן ומצרים לכינון ברית נגד האיום השיעי, לשקם את מעמדה כשולטת בפעל בלבנון - ואם אפשר, גם להחזיר לידיה את רמת הגולן. תשאלו: כלום החזרת הגולן איננה מטרתה העיקרית? לא בהכרח, כי הנושא איננו חיוני מבחינת שרידותו של המשטר. אמנם ביטול השליטה הישראלית בגולן היה מקל על סוריה לנקוט בעתיד צעדים התקפיים נגד ישראל, אולם עובדה שכמעט כל ראשי הממשלות היו מוכנים להתדיין עם סוריה בעניין הגולן, בכלל זה על פשרות מרחיקות לכת - רק כדי להיתקל בסירוב ובגרירת רגליים.
לכך יש להוסיף כי לא זו בלבד, כפי שהבהיר ראש המוסד, שפני סוריה אינם לשלום עם ישראל, אלא שקיום מצב המלחמה עימה (אם כי "על אש קטנה") מאפשר למיעוט העלאווי בדמשק להצדיק את המשך משטרו הרודני. גם ה"מודוס אופרנדי", קרי - אורח הפעולה של סוריה, איננו בגדר סוד: להשמיע זמירות שלום לאוזניהם של הישראלים ולרמוז לסנאטורים אמריקנים, רובם דמוקרטים, המבקרים בדמשק בניגוד להנחיות ממשלתם, ש"יש על מה לדבר" - לא רק בנוגע לסיכויים, כביכול, לשלום עם ישראל, אלא גם על אפשרות של שיתוף פעולה בנושאי עיראק.
אחד הטיעונים בפי אלה, הן בישראל והן במקומות אחרים, הסוברים שיש להיענות לפניות המתוקשרות הסוריות, הוא שניתן יהיה לנתק את דמשק מטהרן. טיעון זה מופרך מיסודו, שכן איראן השיעית משמשת למשטר העלאווי בסוריה "פוליסת ביטוח" כלפי אויביו מחוץ ומבית (בכך תפסה טהרן את מקומה של ברית-המועצות, שמילאה תפקיד זה בעבר).
זאת ועוד: האם מישהו יכול להעלות על דעתו שסוריה תיענה לדרישה להפסיק את תמיכתה בחיזבאללה, כשהאחרון ממלא לגביה את התפקיד העיקרי בקידום תוכניותיה בלבנון?
יש מידה לא קטנה של תמימות או היתממות לחשוב, שהאינטרסים של איראן וסוריה חופפים את אלה של וושינגטון בעיראק, כאילו מטרתה של טהרן היא לסייע במאמציה לייצב את המדינה הזאת - כפי שמקווים האדונים בייקר והמילטון. גם אין להניח שדווקא האינטרסים של ישראל עמדו בראש דאגותיהם של מחברי הדו"ח. אמנם, השפעתו של המסמך על עיצוב המדיניות האמריקנית בשנתיים הקרובות, ואולי גם אחר-כך, ממילא תהיה מוגבלת למדי, שכן לדעת משקיפים רבים בוושינגטון, הדו"ח מת באיבו - אלא אם תהיה זו דווקא ישראל שתחליט פתאום להגשים את חזונו.
ואז באים כמה "חכמים בלילה" וקוראים בקול גדול, כשהם זוקפים את קומתם בגאווה לאומית: "מה, אנחנו רפובליקת בננות? רק מפני שאמריקה איננה רוצה בכך, לא נדבר עם בשאר?" לדעת הגיבורים לשעה הללו, יש כנראה לישראל מגוון כה רחב של ידידים ובעלי-ברית אחרים שעומדים לצידה באו"ם ובכל הזירות הבינלאומיות, שתומכים במאבקה בטרור, שמגישים לה סיוע צבאי נדיב וחשוב ושמוכנים לעמוד בראש המאבק נגד איראן מתגרענת - שאפשר לצפצף על האמריקנים... קשה גם שלא לתמוה על השניות של אלה המברכים על כך שישראל נענית לרצונה של אמריקה להיפגש עם אבו-מאזן - הגם ששום תועלת ממשית לא צומחת מכך - ובאותה נשימה מגנים את אותה אמריקה, כשהיא מייעצת לנו שלא להיענות לשירת הסירנות של סוריה.
הכותב כיהן כשגריר ישראל בוושינגטון
פורסם לראשונה 24/12/2006 22:37
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
