סופר שנלחם בקוראיו
ההישג העיקרי של "אוסטרליץ" הוא קריאת תיגר ארוכה ומופלאה על המדמנה העכשווית בה מבוסס הרומן האירופי. אבל הניסיון ההירואי להציע אלטרנטיבה כושל בגלל עקשותו של המחבר
בסופו של דבר, מה שמכריע את הספר הזה הוא כובדן של היומרות האמנותיות, אלה שמחבר פחות עיקש מוו.ג. זבאלד היה נכון אולי להיפרד מהן. עם כל ההערכה לכשרונו הייחודי, לקול המנוכר-לעילא שיצר ב"המהגרים", "ורטיגו" ו"הטבעות של שבתאי" (השניים האחרונים עוד יתורגמו לעברית, אני מקווה) - כאן, ב"אוסטרליץ", קשה יותר להעריך מבלי לחוש בתפירה קצת גסה של רעיונות וטיעונים פילוסופיים ואסתטיים.
"אוסטרליץ" הוא ספר על העדר-זהות והעדר-זכרון. גיבורו, ז'אק אוסטרליץ, איננו יודע כלל שזה שמו, ובהתאם גם אנחנו איננו יודעים, עד שאוסטרליץ נחשף לעובדות: זה קורה לו בפנימיה הוולשית שבה הוא לומד אחרי שמשפחתו המאמצת התפרקה עם מות האם. משפחתו הקודמת, נלמד מאוחר יותר, העלתה אותו על רכבת של ילדים שנמלטו מפראג אחרי הכיבוש הנאצי. הוא היה בן ארבע וקצת, ומשפחתו החדשה, בדמותם של כומר נרקיסיסטי וחמור סבר ואשה כנועה וחסרת-אישיות, לא סיפרה לו דבר. הוא לא ידע דבר על המלחמה, ושמו הושב אליו על תנאי. נאמר לו שאינו צריך לספר לתלמידים האחרים בבית הספר, רק לכתוב את שמו האמיתי על גליונות של בחינות, כאילו לגרעין הזהות של אדם יש רק משמעות ביורוקרטית.
אבל אנחנו יודעים שאי אפשר לצפות מגיבור ספרותי לחיות ללא זהות, כי עצם קיומה של "דמות" תלוי בריבוא הפרטים הקטנים שיבחינו בינה לבין כל האחרות בחיינו: כיצד ליצור אותה, איפוא, מתוך אי-ידיעה מוחלטת? זבאלד בוחר להציב מול ז'אק אוסטרליץ את המספר עלום השם שאולי אתם מכירים כבר מיצירות אחרות שלו, ושולל גם מן המספר הזה מאפיינים של זהות מובחנת: כל מה שנדע עליו הוא, שחייו כאקדמאי הפגישו אותו, בסדרה של צירופי מקרים בלתי משכנעים בעליל, עם אוסטרליץ: ואוסטרליץ, האיש שהתקשה לקשור שיחה עם אדם או לקיים קשר רצוף עם אנשים, היה נכון לפרוש את סיפור חייו בפני הזר המקרי על פני שלושה עשורים של פגישות מזדמנות. הבחירה הזאת מותחת כמעט עד קצה הגבול את יכולתנו להשעות את אי האמון: בלי יכולת ההשעיה, קשה לקוראים להניח למלים כתובות לשכנע אותם.
לחוות את הכאוס
זבאלד רצה, ככל הנראה, להילחם בקוראיו. גם זו משימה ראויה, במקום שבו לא מדובר במערכה כוללת. תוך כדי שמירה על התנהלות כרונולוגית, זבאלד מתעקש לחשוף את קוראיו רק למונולוגים המזדמנים של אוסטרליץ, שהמספר מצרף אליהם תובנות מינימליות – רובן לקוחות מעולם האסוציאציות של אוסטרליץ עצמו.
זהו עולם מסויט: הוא מתחיל בפרויקט שאפתני של אוסטרליץ בתולדות הארכיטקטורה, אבל ברור שהפרויקט לא מסתייע. אוסטרליץ, כמו המספר המדווח בנאמנות על המונולוגים שלו, אינו יכול ליצור מבנה מחשבתי קוהרנטי בטרם יענה לעצמו על השאלה "מי אני". נטייתו לדיגרסיה, להתבוננות מפורטת עד אובססיה בפרטי-פרטים של טריוויה בתחום התמחותו ובתחומים אחרים מכשילה עוד יותר את מבט-העל שלו. אין בספר מבט כזה, וקוראיו נשאבים לפיסות מונולוג שכלתניות על ביצורים ועשים, נוכחותם של מתים בחיי הגיבור, פיסות של זכרונות קרועים ואבחנות על נחשים ותחנות רכבת, בתי מלון ובתי חולים ובתי סוהר והקשרים הלא כל כך סמויים ביניהם – עד שמתברר כי גם זה הוא חלק מפרויקט שאפתני של המחבר: להוליך את הקורא בתוך מוחו של אוסטרליץ ולאפשר לו לחוות, במידת האפשר, את הכאוס בהעדר ארכיטקטורה של זכרון.
אבל אוסטרליץ אנוס להילחם על זכרונו, והוא עושה זאת במסע לפראג ואל העבר: אם הגעתם עד לתחילת המסע, כבר הבנתם שהוא לא יסתיים בגאולה, ישועה או אפילו נחמה רגעית. אוסטרליץ אכן יפגוש עדויות לקיומו כילד, לזהותו ולזהות הוריו. הוא ימצא שאין בהן די, כך מותר לנו להאמין. איננו יודעים, כי זבאלד בחר להעיף את הדמות שלו מן הספר בעמודים האחרונים ובמקומה לשקוע במונולוג פנימי של המספר, שבסופו מצוי הגילוי שאמור להשאיר את הקורא פעור פה: המספר חולק קווי דמיון עם זבאלד, ואם לא הבנתם זאת, צפויה לכם חידה. זכות הראשונים על פתרונה הציבורי שמורה לדרור בורשטיין ברשימה מאלפת על אודות הספר הזה: בורשטיין צודק מאוד בביקורתו על עורכות הסדרה בה הופיע הספר ועל הטקסט האיום ששיגרו לגב הספר ולתודעתם של מי שנוטלים אותו ליד לראשונה, וצר לי שאיני יכולה להיות שותפה גם להתפעמות שלו מן הספר כולו.
זבאלד כפר בנחיצותן של "דמויות" ברומנים שלו. כמו תומאס ברנהארד ("בטון", "מחיקה"), הוא בחר לכתוב בקולות-דוברים אובססיביים, במונולוגים ארוכים שהם חטיבות-טקסט גדולות מאוד ללא הפוגה וללא פסקאות, וכך נעשה גם כאן: אבל אצל ברנהארד האובססיות מתלכדות ומגיעות בסופו של דבר לסוג של קתרזיס מילולי. כאן הן מתפזרות על פני חוסר-המנוחה המנטלי של אוסטרליץ, וככל שמתקדמים בקריאה ברור שכך זה יימשך, גם כאשר אוסטרליץ מתקרב לפענוח חידת זהותו וגם כשהוא מגלה כי הפענוח הוא חלק מן הטרגדיה.
התכנון חשוף מדי
יש בספר הזה איים של יופי מדהים. הם מצויים בתיאורי-מקום מפורטים ומדוקדקים, ביחס לאור ולזמן, בקטעים שבהם פרוזה שכלתנית מתחלפת פתאום בהישגים ליריים לא צפויים. אבל מן האיים האלה לא נוצרת יבשת שאפשר להלך בה, וגם זה חלק מן הכאוטיות המתוכננת של הרומן. גם ההקבלות מתוכננות היטב: כל תחנת רכבת היא הזמנה לפגישה, מופע ארכיטקטוני, מקבילה של הנפש ובשורה של אסון מתקרב. כל מבנה מוכפל שוב ושוב, ואם נתקלתם בספר בשובך, הוא גם הזמנה להתבונן בקולומבריום – אותו מבנה דמוי שובך שבו משכנים את אפרם של מתים.
זבאלד ואוסטרליץ שותפים באהבתם לצילום. הספר מעוטר בעשרות תצלומים בשחור לבן, חלקם הגדול מתייחס ישירות לטקסט המצוי בקרבתם הפיזית, וכולם דורשים מלאכת פענוח. לכאורה הם אמורים לאשש את קיומו של אוסטרליץ באיזו "מציאות" שמחוץ לדפי הרומן, אבל גם כאן ההתעקשות על הכפלות וריבוי ממסמסת לחלוטין את תחושת ה"אותנטיות" שצילומים היו יכולים לחולל בקורא. כן, גם זה מכוון. תומס מאן – סופר שזבאלד כנראה היה מבטל כרומנטיקן-צעצוע - אמר פעם שביצירה המילולית יש ללכת בעקבות "העקרון האסתטי של זרם המאורעות, במלים אחרות – תכנון". כשהתכנון נהיה חשוף מדי, ברור מדי ותובעני יתר על המידה, ייתכן שתחושו כי ההישג העיקרי של "אוסטרליץ" הוא קריאת תיגר ארוכה ומופלאה על המדמנה העכשווית בה מבוסס הרומן האירופי וניסיון הירואי, אבל לא בהכרח מוצלח, להציע לו אלטרנטיבה. גם מתוך מודעות למדמנה אפשר היה לספר את סיפורו של אוסטרליץ בדרך שתותיר בקוראים חותם משמעותי יותר: אחרי שתי קריאות, נותר בעיקר ייאוש. לא מן הטרגדיה חסרת הפשר, לא מן הדמות, לא מהעדרו של סוף מנחם – אלא מעקשותו המתמשכת של המחבר.
כיוון שקראתי גם בגרמנית, אני יכולה לדווח בשמחה שמלאכת התרגום של יונתן ניראד מעולה וראויה לכל שבח אפשרי.
"אוסטרליץ", וו.ג. זבאלד, מגרמנית: יונתן ניראד, כתר, 246 עמ'
